קוראים לי יואב שגיא, אני בן ארבעים ושתיים, ואני גר ברחוב ויצמן בחולון כבר שמונה שנים. אשתי, אילנית, לא יצאה מהבית הזה בלי טלפון מורגש בתיק — זה היה ממש פתיל קצר אצלה. שלושה חודשים לא התקשרתי לאימא שלי, מירי, שגרה ברעננה. לא הייתי אומר שהתעלמתי ממנה. פשוט… היה לי כבד. אני עובד כמנהל תפעול במחסן לוגיסטיקה בחולון, המשמרות שלי משתנות כל שבוע, ולאשתי שלי יש אמא, רותי, שגרה ברחוב הרצל ברעננה — ממש שתי רחובות מבית אימי. כל יום שבת הייתי נוסע לשם, לרותי, לעזור לה להרים את הארון הזה שהיא רצתה להזיז כל חייה, או סתם לשבת איתה על מרפסת עם כוס תה מנטה ולדבר על כלום.
לא אמרתי לאימא שלי. לא שהחבאתי בכוונה — פשוט לא עלה בשיחה. ואז יום שישי אחד, מירי יצאה לקנות חלה אצל המאפייה ברחוב אחוזה, ובדיוק ברגע הזה השכנה שלה, גברת שולמית, חזרה מבית המרקחת עם שקית תרופות ואמרה לה, בטון כזה אגבי, שהיא ראתה אותי כל שבת מחנה את האאודי שלי ברחוב הרצל, אצל "המשפחה השנייה", כמו שהיא אמרה.
שתי רחובות. בשבילה זה היה כמו יבשת שלמה.
אני יודע מה היא הרגישה, כי היא סיפרה לי את זה בטלפון, בקול שנשבר כמו חוט שנמשך יותר מדי. אבל אני רוצה לספר את זה מהצד שלי, כי מהצד שלי זה נראה אחרת. לא פחות כואב — אחרת.
אימא שלי גידלה אותי לבד מגיל תשע. אבא שלי, יצחק, לא מת — הוא עזב עם המזכירה ממשרד הביטוח שבו עבד, עבר לבאר שבע, ושלח לנו מזונות שהגיעו בערך פעם ברביעי. אימא עבדה כתופרת בסלון תפירה ברחוב סוקולוב, ישבה כפופה מעל מכונת סינגר עם סיכות בשפתיים ורצועת מדידה על הצוואר, שלושים שנה. ידיים טובות, ידיים של זהב — כל הלקוחות אמרו. אבל אותן ידיים שיכלו לתפור קפל מושלם בשמלת כלה, לא הצליחו לתפוס אותי לידה.
כשהייתי בן שמונה ושברתי את היד במגלשה בגן הציבורי, היא ישבה על כיסא פלסטיק ליד המיטה שלי בבית חולים וולפסון שלושה לילות ברצף. כשנפלתי בבגרות במתמטיקה היא ישבה איתי על התרגילים עד אחת בלילה. היא חושבת שדברים כאלה נשארים חקוקים. ואני לא שוכח אותם — אבל יש עוד דברים שנשארים חקוקים, רק שהם מהסוג שהיא לא רוצה לדעת עליהם.
כשהכרתי את אילנית היא עבדה במזכירות של מרפאת האורתופדיה בקפלן, ואני הגעתי לשם עם ברך פגועה מכדורגל. היה לה שקט כזה שלא דורש ממך כלום. התחתנו לפני שלוש שנים וחצי, ואחרי שנה נולדה נויה.
ואז זה התחיל. לא בבת אחת. בהתחלה דברים קטנים. אילנית הייתה משתתקת כשאימא שלי נכנסה למטבח. אימא הייתה אומרת, "יואבי, בבקשה" — בטון שהכרתי יותר מדי טוב, הטון הזה שאומר שהכול תלוי בי ושאני מאכזב אותה סתם בעובדה שאני קיים אחרת ממה שהיא תכננה.
ואז הגיע ליל הסדר. נויה הייתה בת שנה וחצי. אילנית הביאה חרוסת שקנינו בסופר, בקופסת פלסטיק. אימא לא אמרה כלום באותו רגע. אבל כשנויה מדדה יד לקראת ביצה עם מיונז בצלחת שלי ואילנית נתנה לה לקחת קצת, אימא פלטה:
"יקירה, זה כבד מדי בשבילה, את תקלקלי לה את הקיבה."
אילנית לא אמרה מילה. פשוט הדקה שפתיים, קמה, ולקחה את נויה לחדר. אני יושב שם, מביט בצלחת שלי, ולא יודע לאן להסתכל. ואז, כשאני כבר במטבח עוזר לשטוף כלים, אני שומע מהחדר שאשתי מדברת בטלפון עם אחותה, בלחש: "את רואה? היא כל פעם יודעת יותר טוב. כל פעם."
אחרי זה בא מאי. אימא העירה משהו על העגלה, שבזמנה ילדים שיחקו בחצר ולא היו תקועים כל היום בעגלה. ואילנית קמה והלכה לשירותים. ואז, לראשונה בחיים שלי, אמרתי לאימא דבר שלא אמרתי לה אף פעם:
"אמא, את כל הזמן נותנת לאילנית להבין שהיא אמא לא טובה. בכל מפגש. בכל פעם."
היא נפגעה. היא אמרה שהיא רק מייעצת, שהיא גידלה ילד לבד שלושים שנה ומרגישה שמותר לה לדבר.
השקט התחיל ביוני. התחלתי לענות בקצרה. אמרתי שאני עמוס בעבודה, שאחזיר אליה טלפון. לא חזרתי. ההודעות שלה נשארו בלי תשובה. שלושה חודשים בלי טלפון אחד מהבן היחיד שלה.
אז הגיעה גברת שולמית עם שקית בית המרקחת. "רותי מהרצל, אימא של אילנית." רותי, מורה בפנסיה, שחייכה לכל הכיוונים ולא נתנה עצה לאף אחד. אני זוכר אותה מהחתונה — היא דיברה עם כולם ולא העירה לאף אחד מילה. כשנויה בכתה בזמן הברכות, רותי פשוט הרימה אותה והלכה למטבח. בלי הערה. בלי עצה.
שבוע שלם אני לא מצליח לישון טוב. מתהפך במיטה ומרכיב ברשימה בראש כל הפעמים שאמא העירה לנו הערה. ואז, באחד הלילות, עולה לי מחשבה אחרת. לא נגד אמא — נגדי. אם זה לא אילנית שגנבה אותי ממנה. אם זה אני בעצמי שהתרחקתי.
בבוקר פתחתי את ווטסאפ וקראתי שוב את כל ההודעות שלי אליה בשנה האחרונה. "צריך שנויה תאכל יותר ירקות." "בואי ביום שבת, אני אכין מרק, נויה נראית לי קצת רזה." "אילנית עובדת או עדיין בחל"ת?" לא פעם אחת "מה שלומך, אמא." לא פעם אחת "אני מתגעגע." רק עצות, הערות, ביקורת.
חשבתי על רותי. רותי לא נתנה עצות. רותי אפתה עוגות ושתקה. לא היה לה צורך להוכיח שהיא יודעת יותר טוב. לא היה לה צורך לשלוט בכל פרט כדי להרגיש נחוצה. ולאמא שלי היה. כל החיים היה. כי כשאבא עזב, הדבר היחיד שנשאר לה היה להיות הכרחית. ולהיות הכרחית זה לא אותו דבר כמו להיות אהובה.
לא התקשרתי אליה ישר. עברו עשרה ימים עד שהרמתי את הטלפון. אבל התקשרתי לא לאימא — התקשרתי לרותי.
"רותי, זה יואב. רציתי לשאול… הכול בסדר שם? אימא שלי, כלומר, מירי — את מדברת איתה?"
שקט קצר. ואז קול רגוע: "הכול בסדר, יואב. התקשר אליה. היא מחכה."
"מחכה?"
"היא לא כועסת עליך. היא פשוט עייפה. זה לא אותו דבר."
ישבתי במטבח עם כוס קפה שהתקרר מול חלון שממנו נראית חצר עם רכב מכבי אש בכביש הראשי, מישהו הפעיל את מנוע הדשא בשכנות, ומהרדיו בקומה למטה בקעה תחנת גלי ישראל. חייגתי לאימא. צלצול אחד. שני. שלישי. היד הייתה לחה, בדיוק כמו פעם שהיא תפרה סאטן יקר במיוחד ולא יכלה להרשות לעצמה טעות אחת.
רביעי. "הלו? יואבי?"
הקול היה עייף, לא עצבני. לא קר.
"אמא, אני… רציתי להגיד שאני מצטער. לא על משפט אחד — על הכול. את לא צריכה שאני אבוא אם את לא רוצה. אבל רציתי שתדעי."
שקט ארוך. ברקע שמעתי את נויה בוכה קצת, איזה צעצוע נפל על הרצפה.
"ביום שישי אני פנוי," היא אמרה בסוף. "נבוא לביקור. אבל יואבי…"
"אני יודע," קטעתי אותה. "בלי עצות. מבטיח."
לא הבטחתי שהיא תשתנה ביום אחד. שלושים שנה של הרגלים לא נעלמים משיחת טלפון אחת. אבל כשביום שישי היא פתחה לנו את הדלת ברעננה, עם סיר מרק עגבניות על הכיריים וחרוסת של הסופר על השולחן בלי מילה, ונויה מדדה לכיוונה והיא הרימה אותה בלי שום הערה על שום דבר — ראיתי שהיא לפחות מנסה. ואני, מהצד שלי, החזקתי את הטלפון בכיס, סגור, כל הערב, בלי הודעה אחת למחסן, בלי תירוץ לקטוע.
