אני מכיר את הסיפור הזה טוב מכולם, כי אני זה שסגר את הדלת בפניו פעמיים. קוראים לי אבנר רוזן, הייתי מורה למשחק בבית צבי בגבעתיים במשך עשרים ושבע שנה, ואחד התלמידים שעברו תחתי בשנות השבעים היה בחור בשם ג'ין קלרמונט. לא, לא השם שאתם מכירים מהקולנוע. זה היה בחור אחר, מירושלים, שהגיע אליי בגיל עשרים ושמונה — כבר נשוי, עם בת קטנה, ועם חובות שגדלו מהר יותר משהוא הצליח להדביק להם תג מחיר.
ג'ין נולד בחיפה בשנת 1944, בשכונת הדר, לאב שהיה פקיד נמל. בגיל שלוש עשרה, אביו עלה על אוטובוס לתל אביב "לעניין עבודה" ולא חזר. פשוט לא חזר. אימא שלו גידלה אותו ואת שני אחיו ממשכורת של תופרת, ובגיל שש עשרה הוא זייף את תאריך הלידה בתעודת הזהות וגויס ליחידת קשר בחיל האוויר — שנתיים לפני שהחוק הרשה לו בכלל להיות שם. הוא היה טכנאי מכ"מ בבסיס בנגב, ושם, הוא סיפר לי פעם, הוא למד להקשיב לדממה בין הדיבורים ברדיו. "זה מה ששחקן עושה," הוא אמר לי, "מקשיב למה שלא נאמר."
אחרי השירות הוא לא השלים אפילו תעודת בגרות שלמה. למד שנה בטכניון בלימודי תקשורת במסגרת מענק לחיילים משוחררים, ונשר. "הלימודים נגמרו," הוא אמר, "אבל החיים המשיכו ללמד אותי משהו בכל יום."
הוא הגיע אליי לסטודיו בגבעתיים עם אשתו דליה ובת בשם מאיה שהייתה אז בת שנתיים. הוא היה מבוגר מכל התלמידים האחרים בכיתה בעשר שנים, ומישהו — אני לא אומר מי, אבל זה הייתי אני, לצערי — אמר לו בשנה הראשונה שלו שהוא "התחיל את זה מאוחר מכדי שיהיה לו סיכוי אמיתי." זכרתי את זה כל השנים האלה. הוא לא זכר את זה בכעס. הוא סיפר לי את זה פעם, שנים אחר כך, בטון שטוח, כמו שמספרים על יום שלישי גשום.
כדי לשלם שכר דירה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, הוא עבד כנהג הסעות לחתונות בערבים, סידר מדפים בסופר שוקן בבוקר, ובשבתות עמד בפתח של מועדון ברחוב אלנבי ובדק תעודות זהות. פעם, מרצה שלו לשעבר מהטכניון עבר במועדון, הכיר אותו, ואמר לו בציניות, "אה, זה מה שיצא ממך בסוף." ג'ין לא ענה. הוא רק פתח לו את הדלת, בדק את תעודת הזהות שלו, ונתן לו להיכנס.
מה שהוא לא סיפר לאותו מרצה הוא שבאותה תקופה הוא כבר ליווה את מאיה לגן בבוקר, היה חוזר הביתה בשתיים לישון שעתיים, ובערב היה נוסע לכיתת המשחק שלי ברכב סקודה ישנה שהבלמים שלה צרחו בכל פנייה ברחוב ז'בוטינסקי. היא, הסקודה, לא שרדה את החורף ההוא. הוא קנה אותה במקום.
התפקידים הקטנים הגיעו רק באמצע שנות השבעים — דמות של שוטר תנועה בפרק אחד של סדרה בטלוויזיה הישראלית, תפקיד שורה אחת בהצגה בבימת כמרי. הוא לא התבייש בהם. הוא אמר לי שכל שעה שעמד בתור בסופר, כל נהג מונית עצבני שהוריד אותו ברמזור, כל שיכור שניגש אליו במועדון בשתיים לפנות בוקר — כל אלה היו תלמידים משלו, בבית ספר שלא נתן תעודות.
אבל יש משהו שלא אמרתי עדיין, ואני חייב לספר את זה כמו שהוא: כשג'ין קיבל בסוף שנת 1979 תפקיד ראשי בסרט קולנוע ישראלי בשם "הגשר השבור" — סרט שלא הצליח לצאת להפקה בסוף, התקציב קרס אחרי שהמממן הראשי נפטר — דליה, אשתו, עמדה בדלת הבית ברחוב בוגרשוב עם המזוודה שלה ושל מאיה כבר מסודרת. היא לא צעקה. היא סגרה את הרוכסן על החלוק האחרון, הרימה את המזוודה, ואמרה לו בדיוק את זה: "אני לא יכולה לגדל בת אחת וחצי הורה שרודף חלום שלא בא." היא עזבה אליו לבאר שבע, לבית הוריה, עם מאיה.
ג'ין לא רץ אחריה. הוא עמד בדלת, שתק, ואז הלך לעבודה שלו בסופר כמו בכל יום אחר.
הסרט אכן קרס. אבל שנה וחצי אחר כך, מישהו מצוות ההפקה שהכיר אותו הזכיר את שמו לבמאי שחיפש שחקן לדרמה טלוויזיונית בשם "הסוחר מרחוב אלנבי" — תפקיד של סוחר שהפסיד הכל ובונה את עצמו מחדש. הוא קיבל את התפקיד בגיל שלושים ושבע. הפרק הראשון עלה לאוויר בערב שבת של חנוכה 1981, ופתאום אנשים ברחוב ידעו את שמו.
הוא לא חגג. הוא נהג עד באר שבע באותו לילה, בלי להתקשר קודם, ועמד מול דלת הבית של דליה. היא פתחה את הדלת ובידה החזיקה את מאיה, שהייתה כבר בת ארבע, ישנה על הכתף שלה. הוא לא אמר הרבה. הוא הושיט לה מעטפה — לא כסף, אלא חוזה חתום מההפקה, עם סכום המשכורת שלו לעונה הראשונה כתוב עליו: שמונה עשר אלף לירות, שהיה אז שווה לכמעט שנתיים של עבודה בסופר. "זה לא בשביל שתחזרי," הוא אמר לה. "זה בשביל שתדעי שמה שבניתי, אני בונה גם בשבילכן, בלי קשר להחלטה שלך."
דליה לא חזרה אליו. היא נשארה בבאר שבע עוד שנה, אבל שלחה את מאיה לבקר אותו כל חופשה. וכשההצלחה שלו גדלה — תפקיד ראשי בסרט "ליל הגבול" ב-1985, פרס קולנוע ישראלי תשעה שנים לאחר מכן על תפקיד משני בדרמה היסטורית — הוא לא קנה דירה חדשה. הוא קנה דירה אחת, ברחוב בוגרשוב, בדיוק באותו בניין שבו עמדה דליה בדלת עם המזוודה, רק קומה אחת מעל. ושם הוא גידל את מאיה בסופי שבוע, בעוד דליה, שהתחתנה שוב בבאר שבע, חיה את חייה.
כשמאיה הייתה בת עשרים ושלוש, היא ישבה איתו בבוקר שבת בדיוק באותה דירה, ושאלה אותו איך הוא רוצה שיזכרו אותו. הוא לא היסס. "כשחקן הגון," הוא אמר לה. "לא כאבא שהיה תמיד נכון. כשחקן הגון."
הוא נפטר בשנת 2019, בדירה ברחוב בוגרשוב, בגיל שבעים וחמש, שנה לפני שתכננתי לבקר אותו לכבוד גיל מבוגר. מאיה ירשה את הדירה, ועד היום היא לא מכרה אותה. היא פתחה שם, בקומת הקרקע, סטודיו קטן למשחק לילדים מהשכונה — חינם, לכל מי שההורים שלו לא יכולים לשלם. את זה היא סיפרה לי בעצמה, בטלפון, לפני שלושה שבועות.
