אני לא מישהו שמרים יד על רכוש של אחרים. זה חשוב שתדעו את זה מההתחלה, כי אחרי מה שקרה בחניון של הקניון הזה ברמת גן, אנשים הסתכלו עליי כאילו אני איזה בריון עם אבן. אני מתקן מזגנים. שמונה עשרה שנה בעבודה הזאת, ואני יודע בדיוק כמה זמן לוקח לחלל סגור להפוך לתנור.
זה היה יום חמישי, סוף אוגוסט, השעה אחת וחצי בצהריים. החניה התת־קרקעית הייתה מלאה, אבל החלק החוץ, הקומה העליונה, רתח. שמעתי אותו לפני שראיתי אותו — נביחה חנוקה, קצרה, כאילו מישהו סוגר לו את הגרון בעדינות. רכב סובארו אפור, חלונות סגורים הרמטית, ומתחת לשמשה הקדמית טרמומטר קטן שהיה תקוע על הדאשבורד הציג 54 מעלות.
הכלב היה על המושב האחורי. לא פודל, לא יורקי — כלב רחוב מאומץ, חום עם כתם לבן על החזה, מהסוג שגדל בכל חצר בארץ. בעלים שלו קראו לו "זאבי", גיליתי אחר כך, שם שלא התאים בכלל לגוף הרועד הזה שנשם בפה פתוח, הלשון תלויה בצד, לא כהה עדיין אבל קרובה לזה.
עמדתי שם ועצרתי שלוש דקות. דקה ראשונה חיכיתי שבעל הרכב יחזור. דקה שנייה התקשרתי ל-100, הם אמרו שייקח להם זמן, החניון רחוק מהרחוב. דקה שלישית התחלתי לצעוק, לדפוק על המכונית, לחפש מישהו עם מספר רישום שידעו לזעוק קריאה בכריזה. אף אחד לא בא. שתי נשים עם עגלות קניות האטו, הביטו, המשיכו. בחור עם שקיות של סופר-פארם צילם בטלפון שלו ועבר. ספרתי. שתיים עשרה דקות, שלושים ואחד אנשים.
לא חיפשתי אבן. לקחתי את הפטיש הקטן שהוא חלק מציוד העבודה שלי, אותו שאני משתמש בו לפתוח תעלות מיזוג ישנות. שברתי את השמשה האחורית בצד הנהג. זאבי לא זע. זה מה שהבהיל אותי יותר מהכל — שהוא לא קפץ מהרעש. הכנסתי את היד עטופה בחולצת העבודה שלי, משכתי אותו החוצה, והוא היה כבד בצורה לא טבעית, כאילו הגוף שלו כבר הסכים לוותר.
הנחתי אותו על האספלט בצל של עמוד תמרור, שפכתי עליו מים מהבקבוק שהיה לי ברכב העבודה, על הבטן, על כפות הרגליים, על הראש. בן אדם אחד, סוכן ביטוח לפי התג שהיה תלוי לו על החולצה, הביא לי עוד שתי בקבוקים ממכונה. מישהי אחרת החזיקה לי את הטלפון כדי שאני אוכל להמשיך לשפוך מים בשתי ידיים. כשהגיע וטרינר נגיש מהמרפאה הקרובה, זאבי כבר נשם בצורה שונה, יותר עמוקה, פחות קטועה.
הבעלים הגיע אחרי עשרים דקות עם שקית מהבנק הבינלאומי. ראה את השמשה השבורה, ראה את הכלב שלו שוכב בצל עם רצועת עירוי ליד הרגל, ולא שאל איך הוא. שאל מי ישלם על הרכב.
כעבור שבוע קיבלתי מכתב מעורך דין. לא בקשת התנצלות, לא אפילו שאלה על מצבו של זאבי. דרישה לתשלום על שמשה אחורית, כולל עבודה, 847 שקל. כתוב שחור על גבי לבן, עם חותמת וחשבון בנק לטרנספר.
שילמתי באותו שבוע. העברתי את הסכום בדיוק, בלי לערער, כי לא היה לי כוח להתחיל תיק משפטי על שמשה כשהיה לי ברור שהכלב ההוא בחיים בזכות הפטיש שהחזקתי ביד. שמרתי את הקבלה על ההעברה הבנקאית בתוך קופסת פח ישנה שהייתה לי בארון הכלים, ולידה את הטרמומטר הקטן שנפל מהדאשבורד כשהזזתי את זאבי — שבור בפינה אחת, התצוגה קפואה על 54 מעלות.
סגרתי את מכסה הקופסה, דחפתי אותה בין המברגים לפלסי המיזוג, והחזרתי את הארון למקומו בפינת המחסן.
