אני אגיד ישר — דינה אשתי, ואני אוהב אותה. אבל כשהיא אמרה לי "בוא, יש לנו דירה בבת ים, החמות השאירה לדינה חצי" — אני שמעתי "חצי דירה". לא שמעתי "אם תגלי יניב." כי יניב, אחי האישה שלי, לא טעה אף פעם בחיים שלו. הוא פשוט לא מספר.
גרנו בשכירות ברחוב בלפור, קומה שלישית בלי מעלית, שלוש שנים. שלוש שנים אני סוחב קניות במדרגות ודינה בוכה על זה שבעל הבית העלה שכר דירה בשמונה מאות שקל בבת אחת. אני לא יודע מה חשבתם, אבל כשאישה שלך בוכה על החשבון בנק כל סוף חודש, אתה מתחיל לחשוב על כל פתח שמציעים לך. ואז גלית, אמא של דינה ויניב, נפטרה. דירה בת שני חדרים ברחוב ההסתדרות, קומה שנייה, מעלית תקינה — זה הדבר הראשון שחשבתי. לא יפה מצדי, אני מודה. אבל יש לי בת בת שמונה שגרה איתנו בסלון מאחורי מחיצת עץ לבוד, ואני רציתי שיהיה לה חדר.
מה שדינה לא אמרה לי, וזה היה הדבר שהרס הכל — שיניב, שלוש שנים, היה זה שדאג לגלית. לא דינה. יניב.
הוא ויתר על משרת הנדל"ן שלו בנתניה, עבר לגור בדירה של אמו ברחוב ההסתדרות, ועבד משם במחצית משרה כדי שיהיה בבית כשצריך. אני ראיתי אותו אולי שלוש פעמים בשלוש שנים האלה — בחגים, כשהוא היה נראה עייף יותר מכל פעם קודמת, עם תיק של תרופות על השולחן ורשימות של שעות נטילה בכתב יד על המקרר. דינה התקשרה אליו אחת לשבועיים, אמרה "מה המצב", לא חיכתה לתשובה ארוכה. בפסח האחרון, כשגלית כבר לא זכרה שמות, יניב שלח לנו תמונה. דינה הסתכלה שתי שניות ואמרה "נורא, באמת" והחזירה לי את הטלפון.
אז כשגלית נפטרה בחודש שעבר, ודינה אמרה לי שהגיע הזמן "לעשות סדר בנכס", אני פשוט הנחתי שחצי זה חצי. קניתי קרטונים. הזמנתי מוביל זול מאולעפ'ה לבת ים, שלוש מאות שקל, מקדמה במזומן. ביום שני בבוקר עמסנו את כל מה שהיה לנו — כולל השידה הישנה של סבתא שלי שכל הברגים שלה חלודים — ונסענו.
דינה פתחה את הדלת בדירה של אמה בלי להקיש, ישר אמרה "יניב, אנחנו עוברים לפה, תפנה את חדר השינה הגדול, אנחנו צריכים אותו לרני." רני זה הבת שלנו. יניב עמד במטבח עם מגב בדיוק באמצע ניגוב רצפה, ולא הזיז עין. הוא הניח את המגב לאט על השקע שבין הקירות, ואמר "מה פתאום את מדברת."
מהרגע הזה והלאה אני מרגיש שאני צופה בסרט שבו אני שחקן משנה שלא קיבל תקציר. דינה דיברה בביטחון כזה שאפילו אני התחלתי לחשוש שאני מדמיין משהו — "חצי דירה שלי, מגיע לי, יניב, את יודע את זה" — ויניב רק עמד שם, ידיים לצדי הגוף, בלי לצעוק, בלי להתרגש.
"את יודעת מה אמא אמרה לך בחג הפסח האחרון שהיתה בהכרה?" הוא שאל. דינה הסתכלה עליו בלי להבין. "לא," הוא ענה לעצמו. "כי לא היית שם. אני הייתי שם. ואת יודעת מה היא עשתה חצי שנה לפני זה, כששמעה שאת מספרת לשכנה שלה שאת 'עייפה מהמחלה שלה'?"
ואז הוא הלך למגרה במטבח, זאת שתמיד היתה תקועה למחצה, ושלף תיקיה חומה שקצוות הדפים שלה כבר מתפוררים. "היא עשתה צוואה. אצל עורך דין ברחוב ז'בוטינסקי, לפני תשעה חודשים. כל הדירה. על שמי."
דינה אמרה "זה בלתי אפשרי" בטון שלא היה כועס — היה מבוהל. יניב לא הרים את הקול. הוא פתח את התיקיה על שולחן המטבח, ליד כוס קפה שהיתה כבר קרה, והראה לה את החותמת של עורך הדין ואת החתימה של אמא שלהם, יציבה, לא רועדת, מתאריך ששת החודשים האחרונים לחייה.
"היא פחדה שאת תעשי בדיוק את מה שאת עושה עכשיו," הוא אמר. "היא אמרה לי, תשמור את זה, יניב, כי דינה תבוא ברגע שאני אמות ותחשוב שמגיע לה."
אני עמדתי בפתח עם קרטון בידיים, ורני היתה מאחורי, מחזיקה את הכלב הפרוותי הקטן שלה שהיא סוחבת לכל מקום, ואני פשוט הנחתי את הקרטון על הרצפה. כי הבנתי שאנחנו לא עוברים לשום מקום.
דינה ניסתה עוד. "אני אתבע, אני אוכיח שהיא לא היתה בשכלה הישר." יניב סגר את התיקיה בלי למהר. "תביעי. יש לי תיעוד מלא מבית החולים אסותא, חוות דעת של הנוירולוג מהביקור האחרון, ותמלול של השיחה שהיתה לי עם עורכת הדין בזמן החתימה. תביעי, דינה. באמת."
דינה לא ענתה. היא הסתכלה עליי כאילו אני צריך להגיד משהו, לעשות משהו. אבל מה יש לי להגיד. יש לי בת שצריכה חדר, ויש אח שסחב שלוש שנים על הגב שלו דברים שאני אפילו לא יודע לתאר במילים — חיתולים למבוגרים, תרופות שעולות אלף שקל לחודש, לילות בלי שינה — ואני באתי עם קרטונים לקחת את החדר הגדול.
יניב פתח את הדלת. לא בכוח, לא בצעקה. פשוט פתח אותה ועמד לידה. "אני לא זורק אתכם לרחוב," הוא אמר. "יש לי שם של משכיר בבת ים, דירת שני חדרים, שכר דירה סביר, הוא יהיה פנוי בעוד שבוע. אני אתן לכם את המספר. אבל פה — פה אני גר."
דינה עמדה במבואה עוד כמה דקות, מחזיקה את הדש של המעיל שלה, ולא מצאה מה להגיד. אני לקחתי את הקרטון, הרמתי אותו, ואמרתי לה "דינה, בואי, נלך." היא הסתכלה בי בכעס, אבל הלכה.
ברכב, בדרך חזרה לבלפור, היא לא דיברה. רני מהמושב האחורי שאלה "אבא, אז לא נקבל חדר?" ואני אמרתי לה שנחכה שבוע, יהיה לנו משהו טוב יותר בבת ים. דינה הסתכלה בחלון, ואז פתאום אמרה, בלי לפנות לאף אחד, "הוא תמיד היה הילד הטוב." זה לא היה כעס בקול שלה. זה היה משהו אחר, שאני לא בטוח שהיה לה שם בשבילו.
השבוע הזה אנחנו עוברים לדירה ברחוב רוטשילד בבת ים, זאת שיניב מצא לנו. דינה עדיין לא דיברה איתו מאז. אבל היא גם לא פתחה תיק משפטי. אני חושב שבתוכה היא יודעת שהתיקיה החומה הזאת סוגרת את הדיון הרבה יותר טוב מכל עורך דין שהיא תשכור.
