מרים לוי, בחינת שבעים וארבע, ישבה על תחנת האוטובוס שליד הדירה שלה ולא ידעה לאן היא תפנה מעתה. על הספסל הצמוד לה שכבה תיק בדים ושקית, שבהם קיבלו כמעט כל חפציה.
מריה בןצור, בת שמונים וארבע, ישבה על תחנת האוטובוס הקטן שלשעה לפני ביתה באיזור קיבוץ רמת השדות, ובלב שלם לא ידעה לאן תלך מעתה. לצידה על ספסל עגול היה מונח
Maren Sørensen, en 84årig bedstemor, sidder på busstoppet ved siden af sit hus og ved ikke, hvor hun skal hen. På bænken ligger en kludklædt taske og en
איבַּה, אל תמהרי, תחשבי שנית, אמרה דודת לירז, אחותה של נטע, לנכדה. ומה אם לא תספיקי? תראי מה קורה לילדים היום. את עדיין בתנסע, רק לאחרונה חגגת תשעעשרה.
היה זה לפני שנים, ואני עדיין נזכרת איך האירועים ההוא משכו אותנו משוללים למקלט של משפחה שנוצרה בטחינה ובקושי. אורית, אל תמהרי, לחשבה חכמתה של דודה רחל
Freja, lad dig ikke skynde, tænk dig om en gang til, sagde tante Lise, mens hun stod på den knirkende trapper på den bløde, svævende gård.
Kære dagbog, Fie, tag dig tid, tænk det igennem igen, sagde tante Lise, da hun stod i køkkenet og rørte i grøden. Hvad nu hvis du ikke kan klare det?
Ved du, Kirstine, for at se så ud og gå i guld, står jeg hver morgen kl.5og vågner, før jagten på køerne er færdig, får jeg kalvene til at drikke, deler
נעמה, אל תמהרי, תחשבי שוב חייכה לי דודה לאה. מה אם לא תצליחי? תראי איך הם ילדים היום. את עדיין צעירה רק לפני כמה שבועות מלאו לך תשעה עשר.
יומן, 15אפריל2026 היום היה כבד על המשפחה שלנו, והייתי צריך להביא את האירועים במילים מסודרות כדי שלא אשכח מה שהתרחש. הדיברה לי דודתי לאה, תמיד יש לה מילת









