המנהל התקשר בשבע בבוקר ואמר מילה אחת: כלב. יונתן לא הבין בהתחלה מה הקשר לכלב כשהמדובר היה בהריסת המחסן הישן.
– איזה כלב, אמיר?
– אדום. בינוני. לא נותן להתקרב, נוהם, עומד ליד הדלת. בקיצור, אנחנו לא יכולים לעבוד.
– אתם ארבעה גברים בריאים עם ברזלים.
– יוני, היא לא זזה. צעקנו, זרקנו מקל, רקענו. היא בורחת חמישה מטרים וחוזרת. נשכבת ממש על הסף.
יונתן התיישב במיטה ושפשף את הפנים בכפות ידיים. מחוץ לחלון נמתחה לחות, ראשונית של מאי, כשהאדמה עוד לא שחררה את הקור.
הוא קנה את החלקה במרץ. הבית יציב, הקירות מחזיקים, אבל המחסן בלט בקצה כמו שן רקובה: נטוי, עם צבע ירוק מתקלף, גג שקרס וריח כבד של קרשים רקובים שהגיע אפילו מעבר לחצר.
ההריסה תוכננה לשבת. צוות, מכולה, פטיש אוויר. הכל שולם.
ועכשיו כלב.
הוא התלבש, מזג קפה לתרמוס קטן ונכנס לאוטו. בדרך לגם פעם אחת, נכווה בלשון וכעס עוד יותר.
תועי רחוב בפאתי המושב היו בשפע: הסתובבו ליד פחי האשפה, התחממו על צינור המים החמים, התחננו בכניסה למכולת השכונתית. אבל שכלבה מעורבת אחת תעצור צוות של ארבעה גברים – זה נראה מגוחך.
כשהתקרב לחלקה הוא התקשר שוב.
– אל תתרחקו. אני מגיע, אטפל.
– לא התרחקנו. יושבים מעשנים. הכלבה שוכבת. הסיטואציה יציבה.
את המילה האחרונה אמר אמיר בשלווה כזאת שיונתן לחץ את ההגה.
בחצר שרר שקט. הפטיש האווירי מונח בעשב, הברזל נשען על הגדר. אמיר ישב על דלי הפוך ועישן, מכסה את הגפרור בכף יד מהרוח. שני פועלים לעסו כריכים בקבינה של הטנדר עם מבט של “משלמים לנו על המתנה”.
– הנה היא.
ליד דלת המחסן, ממש על הסף, שכבה כלבה אדמדמה. לא גדולה ולא קטנה. עין אחת מעט סגורה, אולי חבולה, אולי מלידה. פרווה מקובצת במקומות, צלעות בולטות. היא לא נבחה. שכבה, ראש על הכפות.
– ניסיתם לעקוף? מהצד השני הקיר רקוב, אפשר עם ברזל…
– ניסינו. היא רצה ועומדת בדיוק במקום שאנחנו מנסים לפרוץ.
הקפה שהתקרר מרר על הלשון. יונתן סיים, הניח את התרמוס על עמוד הגדר והלך לעבר המחסן. בכל צעד הריח השתנה. קודם דשא ואדמה, אחר כך עץ רטוב ורקב. ועוד משהו, חלש ובלתי מוגדר, שהוא לא הצליח לזהות.
הכלבה הרימה ראש. לא נהמה. פשוט קמה והתמתחה בכל גופה. הפרווה לאורך השדרה התרוממה לאט, והזנב נע בחוסר מנוחה.
– לך!
הוא רקע ברגל, בהד.
היא נסוגה חצי צעד. קפאה. וחזרה. עמדה ליד הדלת, חסמה את הרווח שבין הדלת למשקוף. לא חשפה שיניים. הביטה.
הוא כרע על ברכיו כדי להיות בגובה שלה. מטר וחצי ביניהם. עיניים חומות, כהות, עם ברק לח, השמאלית מעט דלפה. לא היה בהן כעס. היה משהו אחר, שהוא לא מצא לו מילה באותו רגע.
אחד הפועלים התקרב והושיט שבר מקל.
– אולי להבריח אותה חזק יותר?
– לא צריך.
– אמיר אומר שהלוכדן יגיע רק ביום שלישי. והמכולה עומדת עד הערב.
– אני יודע.
הברכיים חרקו כשהתיישר. הצליל נשמע רועש מדי לבוקר שקט. הכלבה לא זזה.
– אני אכנס בעצמי.
– מה אם תנשוך?
– היא לא תנשוך.
הוא אמר את זה מכעס, לא מביטחון. וצעד לעבר הדלת.
הכלבה נהמה. בשקט, כמעט לעצמה. צליל גרוני, שלא מפחיד אלא מביך. היד דחפה את הדלת. העץ חרק, הקצה התחתון שרטט על האדמה, הצירים צווחו כך שהפועל ליד הטנדר הסתובב.
הוא השתחל הצידה.
בפנים היה חשוך. וחם. לא חם של קיץ, אלא אחרת: סמיך, לח, כאילו האוויר נושם בעצמו.
יונתן קפא ליד הסף. את הריח הזה הוא הכיר. אמא הייתה מביאה גורים מהרחוב, מסדרת להם קופסה ליד הרדיאטור, והחדר התמלא בדיוק בריח הזה.
העיניים התרגלו לא מיד. קודם צץ שולחן העבודה: פחיות ריקות של צבע, גליל תיל, את חפירה בלי ידית. אחר כך הרצפה. אדמה דחוסה, עם גושים של חציר משנה שעברה. קורי עכביש נמתחו מקורה לקיר, ובהם נצצה טיפה בודדה, עגולה וכבדה.
המבט גלש לפינה הרחוקה. למקום שבו הגג עוד החזיק ומבעד לסדק בין הקרשים נפלה רצועה דקה של אור.
שם שכבה שמיכה.
אפורה, שחוקה, עם ציציות בקצוות. הוא ראה אותה במרץ, כשבדק את החלקה לפני הקנייה. חשב אז: חסרי בית לנו פה. או שהבעל הקודם השאיר. בעט בה ברגל, בדק את הרצפה, ושכח.
עכשיו השמיכה הייתה מקופלת לקן. עליה שכבו גורים.
ארבעה. קטנטנים, בני שבועיים לכל היותר. עיניים עצומות, אוזניים צמודות לראשים כמו עלי כותרת. הם התחככו זה בזה, תוחבים פרצופים עיוורים לתוך הבד, וצווחו דק, בתו אחד. אחד, הקטן ביותר, עם כתם כהה על הגב, טיפס מתחת לשמיכה ומשך ברגל האחורית בשנתו. רצועת האור נפלה עליהם באלכסון, והפרווה נראתה לא אדומה אלא זהובה.
הברכיים כשלו מעצמן. הוא ירד על ארבע, הידיים נתלו. לא זז.
אחר כך האצבעות נשלחו מעצמן קדימה ונגעו בגב הזעיר. חם.
הגור לא התעורר. הזיז רגל והתקרב אל אחיו.
רשרוש מאחור.
יונתן קפא. הכלבה נכנסה בשקט, הקיפה אותו, נשכבה ליד הגורים. הוא ציפה לחשיפת שיניים, נהמה, איזה צליל. אבל היא פשוט שכבה והתחילה ללקק אותם. בשיטתיות, בשלווה, בלשון מהעורף עד הזנב. כאילו אין בן אדם לידה. כאילו בכל העולם קיים רק מה שמונח על השמיכה האפורה הזאת.
הקטן ביותר מצא את האם ראשון. נצמד והתחיל למשוך ברגליים. האחרים הצטרפו אחריו, והמחסן התמלא במציצה שקטה. הכלבה סגרה את העין החרוצה והניחה ראש על הכפות. בדיוק כמו ששכבה על הסף חצי שעה קודם. רק הפרצוף היה אחר. לא מתוח. רך.
הוא ישב הרבה זמן. לא ספר דקות. הברכיים נימולו, בגב משכה הלחות מרצפת האדמה.
אחר כך קם ויצא.
אמיר עמד ליד הגדר וסיים לשתות תה מהתרמוס. מקבינת הטנדר בקשקשה תחזית מזג האוויר.
– נו, מה שם? עכברושים?
– גורים.
המנהל קפא עם התרמוס ביד. הביט במחסן, אחר כך בבעל הבית.
– איך זה?
– ככה. המליטה בפינה, על שמיכה. ארבעה. עוד עיוורים.
אמיר שתק. גירד צלקת על פרק יד שמאל. הרגל שהופיעה אצלו בכל פעם שהמצב לא התאים לתקציב.
– בקיצור. הורסים או לא?
דלת המחסן נותרה פתוחה למחצה, ובסדק נראה הצד האדום. הכלבה שכבה רגועה, לא הרימה ראש. ידעה שהוא יצא, ולא זזה.
זה מה שעבר לו בראש. הכלבה לא נשכה, לא זינקה, לא ברחה. עמדה. לא היה לה כוח לעצור ארבעה גברים עם ברזלים. רק עקשנות. וסף שמאחוריו היו אלה שלא יכלו לפקוח עיניים, לא לברוח, לא לבקש.
– לא. לא הורסים.
– ומתי?
– כשיגדלו.
אמיר משך בכתפיים, שרק לצוות, והתחילה ההמולה הרגילה של איסוף הציוד. הברזל צלצל על הפטיש. התרמוס נטרק על הדופן. דלת הקבינה נטרקה.
הטלפון היה ביד לפני שהספיק לחשוב.
– נועה, ככה זה. אנחנו צריכים אוכל לכלבים. וקערה. לא, שתיים.
אשתו התחילה לשאול, והוא הביט איך פרצוף אדום מבצבץ מהסדק ומלווה את הטנדר שהסתובב בשער. הרוח נשאה ריח של דשא טרי, בנזין ומשהו פורח מהחלקה השכנה. העין החרוצה של הכלבה מצמצה פעם אחת.
הוא הכניס את הטלפון לכיס והלך לאוטו. בתא המטען שכב בקבוק מים וכריכים שאשתו דחפה כל בוקר “ליתר ביטחון”. את המים הוציא ראשונים. הסתכל סביב. ליד קיר המחסן, מימין לדלת, עמדה קערת פח. ישנה, חלודה, מכוסה בכתמים יבשים בתחתית.
מים מהבקבוק נשפכו לתוך הפח החלוד. הכלבה לא יצאה. רק האף רטט בסדק הדלת, רטוב ומבריק.
הוא ישב על מרפסת הבית ופתח את הכריך. נקניק ולחם, שום דבר מיוחד. נגס, לעס.
ציפור מעבר לגדר צייצה תו אחד שוב ושוב, כאילו בודקת אם מישהו שומע.
המחסן עמד. הצבע המשיך להתקלף, הגג שקע בצד ימין. ומהדלת הפתוחה למחצה נמשך חמימות וחלב.
השמיכה האפורה בפינה כבר לא הייתה אשפה, אלא הקן הראשון של ארבעה קטנטנים.
