המנהל התקשר בשבע בבוקר ואמר מילה אחת: כלב. יוסי לא הבין מיד מה הקשר לכלב אם מדובר בהריסת המחסן הישן.
– איזה כלב, דביר?
– אדום. בינוני. לא נותן להתקרב, נוהם, עומד ליד הדלת. בקיצור, אנחנו לא יכולים לעבוד.
– אתם ארבעה גברים בריאים עם ברזלים.
– יוסי, הוא לא זז. צעקנו, זרקנו מקל, רקענו. בורח חמישה מטרים וחוזר. נשכב בדיוק על הסף.
יוסי התיישב על המיטה ושפשף את פניו בכפות ידיו. מחוץ לחלון נמתחה לחות, ראשית של מאי, כשהאדמה עדיין לא שחררה את הקור.
הוא קנה את המגרש במרץ. בית יציב, קירות מחזיקים, אבל המחסן בלט בקצה כמו שן רקובה: נטוי, עם צבע ירוק מתקלף, גג שקוע וריח כבד של קרשים מעופשים שהגיע אפילו דרך החצר.
ההריסה תוכננה לשבת. צוות, מכולה, פטיש. הכל שולם.
ועכשיו כלב.
הוא התלבש, מזג קפה לספל נסיעה ונכנס לרכב. בדרך לקח לגימה אחת, נכווה בלשון וכעס עוד יותר.
תועים בפאתי העיר היו מספיק: הסתובבו ליד פחי אשפה, התחממו על צינור חום, קיבלו נדבות בסופר-פארם. אבל שכלב אחד יעצור חבורה של ארבעה גברים, זה נראה מגוחך.
בכניסה למגרש הוא התקשר חזרה.
– אל תתרחקו. אני מגיע עכשיו, אסתדר.
– לא התרחקנו. יושבים מעשנים. הכלב שוכב. המצב יציב.
את המילה האחרונה אמר המנהל ברוגע כזה שיוסי לחץ על ההגה.
במגרש שרר שקט. הפטיש מונח בעשב, הברזל נשען על הגדר. דביר ישב על דלי הפוך ועישן, מכסה את הגפרור בכף ידו מפני הרוח. שני פועלים לעסו כריכים בתא הנהג של הטנדר במבט כאילו משלמים להם על המתנה.
– הנה היא.
ליד דלת המחסן, ממש על הסף, שכבה כלבה אדומה. לא גדולה ולא קטנה. עין אחת מעט עצומה, אולי חבולה, אולי מלידה. פרווה מקומטת במקומות, צלעות בולטות בצדדים. היא לא נבחה. שכבה, מניחה את הלוע על כפותיה.
– ניסיתם לעקוף? מהצד השני הקיר רקוב, אפשר עם ברזל…
– ניסינו. מקיפה וחוזרת לעמוד במקום שממנו אנחנו מטפסים.
הקפה הקר מר על הלשון. יוסי סיים לשתות, הניח את הספל על עמוד הגדר והלך לכיוון המחסן. בכל צעד הריח השתנה. קודם דשא ואדמה, אחר כך עץ לח, ריקבון. ועוד משהו, חלש ובלתי מוגדר, שלא הצליח לזהות.
הכלבה הרימה ראש. לא נהמה. פשוט קמה והתאמצה בכל גופה. הפרווה לאורך עמוד השדרה התרוממה לאט, והזנב נע בחוסר מנוחה.
– לכי!
הוא רקע ברגלו, הד הולם.
היא נסוגה חצי צעד. קפאה. וחזרה. עמדה ליד הדלת, חוסמת את הרווח בין הדלת למזוזה. לא חשפה שיניים. הביטה.
הוא כרע על ברכיו כדי להיות בגובה עיניה. מטר וחצי ביניהם. עיניים חומות, כהות, עם ברק לח, שמאלית מעט דומעת. לא היה בהם כעס. היה משהו אחר, שלא מצא לו מילה אז.
אחד הפועלים התקרב והושיט שבר מקל.
– אולי נבריח אותה חזק יותר?
– לא צריך.
– דביר אומר שתפיסת כלבים עד יום שלישי. והמכולה עומדת רק עד הערב.
– אני יודע.
הברכיים חרקו כשהתיישר. הצליל נשמע רם מדי לבוקר שקט. הכלבה לא זזה.
– אני אכנס בעצמי.
– ומה אם תנשך?
– היא לא תנשך.
הוא אמר זאת מכעס, לא מביטחון. וצעד לעבר הדלת.
הכלבה נהמה. בשקט, כמעט לעצמה. קול גרוני שלא מפחיד, אלא מביך. ידו דחפה את הדלת. העץ חרק, הקצה התחתון גירד באדמה, הצירים צווחו כך שהפועל ליד הרכב הסתובב.
הוא התכווץ פנימה.
בפנים היה חשוך. וחם. לא כמו קיץ, אלא אחרת: סמיך, לח, כאילו האוויר נושם בעצמו.
יוסי קפא על הסף. את הריח הזה הכיר. אמא שלו הייתה מביאה גורים מהרחוב, מסדרת אותם בקופסה ליד הרדיאטור, ובחדר היה בדיוק ריח כזה.
העיניים הסתגלו לא מיד. קודם נראה שולחן העבודה: פחיות ריקות של צבע, גליל תיל, את חסרת ידית. אחר כך הרצפה. אדמה דחוסה, עם גבעולי חציר משנה שעברה. קורי עכביש נמתחו מקורה לקיר, ובהם נצנצה טיפה בודדת, עגולה וכבדה.
המבט גלש לפינה הרחוקה. לאן שהגג עוד החזיק ודרך סדק בין הקרשים נפלה רצועת אור דקה.
שם שכב שמיכה.
אפורה, שחוקה, עם ציציות בקצוות. הוא ראה אותה במרץ, כשבדק את המגרש לפני הקנייה. חשב אז: חסרי בית ישנו פה. או שהבעלים הקודם השאיר. בעט בה ברגלו, בודק את הרצפה, ושכח.
עכשיו השמיכה קופלה לקן. עליה שכבו גורים.
ארבעה. קטנטנים, בני שבועיים לכל היותר. עיניים עצומות, אוזניים צמודות לראש כמו עלי כותרת. הם התגלגלו אחד על השני, דוחפים פרצופים עיוורים לתוך הבד, ומצפצפים דק, בתו אחד. אחד, הקטן ביותר, עם כתם כהה על הגב, טיפס מתחת לקצה השמיכה ומשך ברגלו האחורית בשנתו. רצועת האור נפלה עליהם באלכסון, והפרווה נראתה לא אדומה אלא זהובה.
הברכיים כשלו מעצמן. הוא ירד על ארבע, ידיו תלויות. לא זז.
אחר כך האצבעות נמתחו מעצמן ונגעו בגב הזעיר. חם.
הגור לא התעורר. הזיז כף רגל והתקרב לאחיו.
שריקה מאחוריו.
יוסי קפא. הכלבה נכנסה בשקט, עקפה אותו, נשכבה ליד הגורים. הוא ציפה לשיניים חשופות, לנהמה, לכל קול. אבל היא פשוט נשכבה והחלה ללקק אותם. בשיטתיות, ברוגע, בלשון מהחלק העליון של הראש ועד הזנב. כאילו האדם אינו קיים. כאילו בעולם כולו יש רק מה שמונח על השמיכה האפורה הזאת.
הקטן ביותר מצא את האם ראשון. נצמד והתחיל למשוך ברגליו. האחרים התקרבו בעקבותיו, והמחסן התמלא בקולות מציצה חרישיים. הכלבה עצמה את עינה העצומה והניחה ראש על כפותיה. בדיוק כמו ששכבה על הסף לפני חצי שעה. רק הפנים היו אחרות. לא מתוחות. רכות.
הוא ישב הרבה זמן. לא ספר דקות. ברכיו כאבו, בגב נמשכה לחות מרצפת האדמה.
אחר כך קם ויצא.
דביר עמד ליד הגדר וסיים לשתות תה מתרמוס. מתא הנהג של הטנדר דיברה תחזית מזג אוויר.
– נו, מה יש שם? חולדות?
– גורים.
המנהל קפא עם התרמוס בידו. הביט במחסן, אחר כך בבעל הבית.
– איך זה?
– ככה. המליטה בפינה, על השמיכה. ארבעה. עיוורים עדיין.
דביר שתק. גרד צלקת בפרק יד שמאל. הרגל שהופיעה אצלו בכל פעם שהמצב לא התאים לתקציב.
– בקיצור. הורסים או לא?
דלת המחסן נשארה פתוחה למחצה, ובחריץ נראה צד אדום. הכלבה שכבה ברוגע, לא הרימה ראש. ידעה שהוא יצא, ולא זזה.
זה מה שעלה במוחו. הכלבה לא נשכה, לא תקפה, לא ברחה. עמדה. לא הייתה לה אפשרות לעצור ארבעה גברים עם ברזלים. רק עקשנות. וסף, שמאחוריו שכבו אלה שלא יכלו לפקוח עיניים, לא לברוח, לא לבקש.
– לא. לא הורסים.
– ומתי?
– כשיגדלו.
דביר משך בכתפיו, שרק לצוות, והחלה ההמולה הרגילה של איסוף ציוד. הברזל צלצל בפטיש. התרמוס נחבט בדופן הרכב. דלת תא הנהג נטרקה.
הטלפון היה בידו מוקדם יותר ממה שהספיק לחשוב.
– לירון, יש פה עניין. אנחנו צריכים אוכל לכלבים. וקערה. לא, שתיים.
אשתו התחילה לשאול, והוא הביט בלוע האדום שהציץ מהחריץ וליווה את הטנדר שהסתובב בשער. הרוח נשאה ריח של עשב טרי, בנזין ומשהו פורח מהמגרש השכן. העין העצומה של הכלבה מצמצה פעם אחת.
הוא הניח את הטלפון והלך לרכב. בתא המטען שכב בקבוק מים וכריכים שאישתו דחפה כל בוקר “ליתר ביטחון”. את המים הוציא ראשון. הסתכל סביב. ליד קיר המחסן, מימין לדלת, עמדה קערת פח. ישנה, חלודה, מרוסקת, עם כתמים יבשים בתחתית.
המים מהבקבוק נשפכו לתוך התחתית החלודה. הכלבה לא יצאה. רק האף רעד בחריץ הדלת, לח ומבריק.
הוא ישב על מרפסת הבית ופרש כריך. נקניק ולחם, שום דבר מיוחד. נגס, לעס.
ציפור מעבר לגדר צייצה תו אחד שוב ושוב, כאילו בודקת אם מישהו שומע.
המחסן עמד. הצבע המשיך להתקלף, הגג שקע בצד ימין. ומהדלת הפתוחה למחצה נמשך חמימות וחלב.
השמיכה האפורה בפינה כבר לא הייתה אשפה, אלא הקן הראשון לארבעה קטנטנים.
