מיצי הפסיק לאכול ביום השלישי. שושנה קודם חשבה שהוא סתם מקשקש. אבל המילים של הווטרינר גרמו לה להסתכל במראה ולראות שם נפש דואבת בדיוק כמוהו.
“הלו, דוקטור? יכול לבוא הביתה? יש לנו פה חתול ממש גרוע, שלושה ימים לא אוכל כלום.”
ד”ר יאיר נאנח. נסיעות הביתה הוא עשה רק לעתים רחוקות, אבל משהו בקול גרם לו להסכים.
“בסדר, תכתבי כתובת.”
אחרי חצי שעה הוא עמד בפתח דירה בבניין חדש בפאתי רמת גן. פתח גבר בן ארבעים, בחולצה יקרה, עם פנים עייפות.
“כנס, דוקטור. אמא כולה דואגת, ואני לא יודע מה לעשות.”
בדירה שלושה חדרים ומרווחת הריח של שיפוץ טרי ועוד משהו – ריח מעופש שנוצר כשפותחים חלונות לעיתים רחוקות. על הספה ישבה אישה מבוגרת במבט כבוי. לידה, מכורבל בכדור, שכב חתול גדול וג’ינג’י. הפרווה דהויה, החיה נראתה אדישה.
“שלום,” ד”ר יאיר התיישב לידה. “איך קוראים למטופל?”
“מיצי,” ענתה הזקנה בשקט. “דוקטור, משהו לא בסדר איתו. לא אוכל, לא משחק, רק שוכב. אולי הוא חולה?”
הווטרינר לקח בעדינות את החתול על הידיים, התחיל לבדוק. חום תקין, נשימה רגילה, בטן לא כואבת במישוש.
“בן כמה?”
“שמונה. אספתי אותו כשהיה גורה, ישב ליד השער וצייץ. גידלתי אותו, הוא תמיד היה כזה חי, שובב.”
“ומתי התחיל?”
בנה של האישה התערב בחוסר סבלנות.
“ברגע שעברנו לכאן. לפני שלושה ימים. שכנעתי את אמא לעבור אליי, במושב לבד לא יכול בגילה. אנחנו מוכרים את הבית, יש קונים כבר. חשבתי שתשמח. פה יש אמבטיה רגילה, הסקה מרכזית, סופרמרקט קרוב. והיא עם החתול הזה מתרוצצת כאילו אין מחר.”
ד”ר יאיר הביט היטב בשושנה. היא ישבה עם כתפיים שמוטות, ובתנוחתה הייתה אותה אדישות כמו של החתול.
“מובן,” הוא הוציא סטטוסקופ, הקשיב ללב החיה. “פיזית אין למיצי שום דבר. יש לו סטרס מהשינוי בסביבה. חתולים מאוד קשורים לטריטוריה, לא לאנשים כמו שחושבים. בשבילו המעבר זה אובדן של כל העולם המוכר.”
“אז מה עושים?” הבן ציפה להוראות מפורשות.
“נו, צריך זמן. לאט לאט יתרגל. אפשר לתת תרופות הרגעה קלות, אני ארשום. אבל העיקר – ליצור תנאים נוחים. הבאתם משהו מהבית הישן? את המיטה שלו, קערות?”
שושנה הנידה בראשה.
“איתן אמר שאסור להביא דברים ישנים. קנה הכל חדש – קערות, ארגז חול, בית כזה יפה.”
“זאת הבעיה,” ד”ר יאיר קם, הסתכל על הדירה. “לחתול אין פה שום דבר מוכר. אפילו ריחות אחרים. אם אתם רוצים לעזור לו, תביאו את הדברים שלו מהבית הקודם. את המיטה בטח, צעצועים אם היו. ורצוי משהו עם ריח של המקום ההוא, שטיחון למשל.”
איתן צחקק בספקנות.
“דוקטור, אתה רציני? בגלל איזה שטיחון ישן החתול ירעב?”
“לגמרי רציני. חיות הרבה יותר רגישות לשינויים ממה שחושבים. תארו לעצמכם שמעבירים אתכם פתאום למדינה אחרת, הכל זר, ואומרים לכם – תשמחו, פה יותר טוב.”
שושנה פתאום התחילה לבכות. הגברים הסתובבו מופתעים.
“אמא, מה קרה?”
“כלום, כלום,” היא ניגבה דמעות במטפחת. “פשוט הדוקטור מדבר על מיצי, ולי יש הרגשה בדיוק כזאת. כאילו העבירו אותי גם למקום אחר, והכל נכון, נוח, אבל בנשמה עצב.”
איתן הביט באמא במבוכה.
“אמא, מה את אומרת? אני עשיתי בשבילך. בית במושב זה לא חיים בגילך – להדליק תנור, לסחוב מים.”
“כל חיי ככה חייתי,” היא ענתה בשקט. “ולא היה לי קשה. יש לי שם גינה, תרנגולות, שכנות. רצתי למירי כל יומיים, ישבנו בערב על הספסל, דיברנו על החיים. פה,” היא סובבה יד סביב הדירה, “פה הכל זר. אני לא מכירה את השכנים, אין עם מי לשבת בחצר. כל היום לבד, צופה בטלוויזיה.”
“אבל אמרת שאת מסכימה לעבור!”
“אמרתי. כי חשבתי שכך יהיה לך רגוע. אתה כל הזמן דאגת שאני לבד. אז החלטתי – בסדר, אנסה. רק עכשיו מבינה שאני לא יכולה לחיות ככה.”
ד”ר יאיר השתעל בנימוס.
“אתם יודעים, אני עובד כווטרינר הרבה שנים ושמתי לב לדבר אחד. חתולים הרבה פעמים משקפים את המצב של הבעלים. אולי מיצי לא אוכל רק מהסטרס של המעבר. הוא מרגיש שגם לכם רע פה.”
דממה. איתן הלך בחדר, מנסה לעכל.
“אמא, את באמת כל כך אומללה פה?”
שושנה ליטפה את מיצי, שמיאו חלש.
“איתן, אני מבינה שרצית בטובתי. והדירה נחמדה, ואתה דואג לי. אבל האושר לא בנוחות. אני שם, בבית שלי, בבית. פה אני כמו… כמו מיצי. בכלוב זר, גם אם מזהב.”
“אבל הבית כמעט נמכר! חתמנו על חוזה מקדמי, קיבלנו מקדמה!”
“תחזיר את המקדמה,” היא אמרה בתקיפות לא צפויה. “אני לא רוצה למכור את הבית. זה המקום שלי, כל החיים שלי שם. שם חיתי עם אבא שלך שלושים שנה. שם אני זוכרת כל עץ, כל שיח. תסלח לי, בני, אבל אני לא יכולה לחיות פה.”
איתן שקע בכיסא, משפשף את הרקות.
“רק רציתי שיהיה לך קל יותר.”
“אני יודעת, יקירי. אבל לי היה יותר טוב אם היית בא לבקר יותר. מביא את הילדים בסופי שבוע, כמו פעם. זוכר איך הם התעסקו בגינה, קטפו תותים?”
—
שבוע אחר כך ד”ר יאיר קיבל שוב טלפון. אבל הפעם הקול של שושנה נשמע אחרת לגמרי – עליז ושמח.
“דוקטור, רציתי להודות לך! מיצי שלי חזר לחיים! אוכל בתיאבון, רץ בחצר, רודף אחרי דרורים כמו פעם.”
“חזרתם למושב?”
“כן, איתן הסיע אותי. הקונים, ברוך השם, הסכימו לבטל את החוזה, למרות שקצת כעסו. אבל הבן שלי גיבור, סידר הכל. עכשיו הוא הבטיח לבוא כל סוף שבוע, לעזור בעבודות. ואני כל כך מאושרת, שאי אפשר לתאר! קמתי הבוקר, יצאתי למרפסת. טל על הדשא, ציפורים שרות, השכנה מירי צועקת מעבר לגדר: ‘שושנה, חזרת!’ זאת החיים האמיתיים.”
ד”ר יאיר חייך.
“אני מאוד שמח. תמסרי למיצי ד”ש מהרופא.”
“בוודאי. ועוד משהו – אתה לא סתם ריפאת את החתול, אתה פתחת לי את העיניים. הבנתי שאסור לחיות איפה שהנשמה לא רוצה, גם אם כולם אומרים שזה נכון וטוב יותר.”
“לכל אחד האושר שלו, מקום משלו תחת השמש.”
כשניתק, הווטרינר חשב. באמת, כמה פעמים אנחנו מחליטים בשביל אחרים מה טוב להם, בלי לשאול מה הם רוצים. ילדים מעבירים הורים מבוגרים לעיר, חושבים בכנות שעושים טוב. והזקנים מתנוונים בדירות מפוארות, מתגעגעים לגינה ולשכנים. בדיוק כמו החתול הג’ינג’י ההוא שלא יכול היה לאכול מקערה חדשה בבית זר.
—
כעבור חודש איתן עצמו התקשר.
“דוקטור, רציתי להודות לך. אתה יודע, בהתחלה נעלבתי, חשבתי שאמא לא מעריכה את המאמץ שלי. אבל אחר כך נסעתי אליה לסוף שבוע והבנתי. היא צעירה בעשר שנים! רצה בגינה, מכינה ריבות, מצייצת עם השכנות. לא ראיתי אותה ככה הרבה זמן. אפילו מצטער שלא הקשבתי לה קודם.”
“העיקר שהבנת בזמן.”
“כן. עכשיו אני, אשתי והילדים נוסעים אליה כל שבת. הבנים מאושרים – סבתא מאכילה אותם בבורקסים, הם משחקים עם מיצי. וגם לי טוב שם. כזה שקט, שלווה. בעיר אני לגמרי שחוק, פה אני נטען מחדש.”
“רואה, הכל לטובה.”
“בוודאי. אמא צדקה. לכל אחד מקום משלו. ואי אפשר לכפות על אחרים את הראייה שלך על האושר, אפילו מתוך כוונה טובה.”
—
שושנה גרה בבית שלה עד היום. מיצי חזר להיות חתול ג’ינג’י עליז שמקבל אותה בשער ומלווה אותה לכל מקום. ואיתן יודע דבר אחד: לדאוג זה לא רק ליצור נוחות, אלא גם לקבל את ההחלטות של הקרובים לך, גם אם אתה לא מסכים איתן.
לפעמים האושר לא בדירה חדשה עם הסקה מרכזית. אלא בבית ישן עם תנור, שם חורקות הרצפות, אבל שם חייתם חצי חיים וכל פינה מלאה בזיכרונות. ולהבין את זה עזר חתול ג’ינג’י רגיל, שפשוט סירב לאכול במקום זר.
ומה דעתכם? האם נוחות עירונית תמיד עדיפה על בית מוכר? שתפו בתגובות.
