Author: Alejandro García

“אני לא אוכל מאתמול, תכיני כל יום טרי.” בן הזוג שלי, בן 48, הגיש לי רשימה של 5 “חובות נשיות”. מה עשיתי כשהרון בשבת בבוקר פתח את

אומרים שלפעמים הציפייה לאירוע מתבררת כמרגשת יותר מהאירוע עצמו. במקרה של אילנית, הציפייה נמשכה כמעט ארבעה חודשים והפכה מעין סדרת רשת יומית של שיחות וחילופי הודעות.

רעל של קנאה אורי, אני ממש מפחדת… אמרה עדי, הסדירה את הנשימה והחזיקה את המפית בין אצבעותיה כאילו חייה תלויים בה. הקול שלה רעד, בעיקר בסוף המשפט.

כוונות טובות – אסנת! סוף סוף! כבר כמעט השתגעתי! נעמי פתחה את הדלת וחיבקה את אחותה. הראש לי מסובב, אני ממש לא יודעת מה לעשות! –

לירון עמדה ליד החלון בביתה רחב הידיים בצפון תל אביב, מביטה באורות האינסופיים של העיר המשתרעת עד קצה האופק. מעבר לזכוכית התפוגגו קרני השמש האחרונות, אך

אנשים נדהמו: הכלבה בבית הנטוש האכילה בכלל לא גורים דליה רותם חזרה מהסופר עם שקיות עמוסות, חושבת על אלף ואחת צרות. הברכיים שוב כאבו, הנכדה הבטיחה להתקשר

שתים-עשרה שנה היא הסתכלה עליי כאילו אני זרה. ואז, בלוויה, אמיר פתח את הקופסה שלה ופרצתי בבכי באמצע החדר שלה. אבל זה היה כבר אחרי. אז, ב-2014, עוד האמנתי שהכול יסתדר.