תיכנסי, אמא, חיכינו לך אומר הבן איתן, והכלה שלו, יעל, לוקחת ממנה את המעיל ומגישה לה נעלי בית. לפתע, החיוך שלה מוחלף במבט מודאג.
מרים נכנסה אל חדר האורחים, כשיעל מהנהנת לעבר הרצפה, ואיתן מבחין יחד איתה בטביעות רגליים רטובות על הריצוף. הם מחליפים מבט, אבל מחליטים בינתיים לא לפתוח את הנושא.
לאיתן וליעל הייתה בשורה משמחת לאחרונה לפני כמה חודשים נולדו להם תאומים, עכשיו הם כבר קצת גדלו, והם החליטו להזמין את בני המשפחה הקרובים לחגוג יחד את המאורע.
מרים, שיצאה לפני כמה שנים לגמלאות, הביאה לתינוקות בגדים סרוגים שהכינה במו ידיה. לא היה לה כסף לקנות מתנה בחנות, לכן נהגה להכין בעצמה. חששה לבוא בלי מתנה “אמיתית”, אבל איתן ויעל עמדו על כך שביום מיוחד כזה אמא חייבת להיות איתם.
את התאומים קראו דניאל ועמיחי. מרים התרגשה מאד מהשמות דניאל היה שם של אביה, ועמיחי של בעלה המנוח, וכך איתן המשיך את מסורת שמות הגברים במשפחה.
איזה יפים הם, דומים בדיוק לך, יעלי. והנה זה דומה לאיתן הנה, התבלבלתי כבר לגמרי, אי אפשר להבדיל ביניהם! מרים התהלכה סביב העריסה, לא מצליחה לזהות מי זה מי התאומים היו דומים כמו שתי טיפות מים.
איתן ויעל צחקו באמת, כי גם התרגשותה וגם דאגתה של מרים ריגשו אותם מאד.
בסוף הערב, כשהאורחים כבר הלכו, מרים התארגנה לצאת. יעל שלחה מבט אל בעלה, וחיוך קל עבר ביניהם, ואז איתן פנה לאמו:
אמא, אולי תישארי לישון אצלנו? כבר מאוחר, אולי לא יהיה אוטובוס. וגם תעזרי ליעל עם הקטנים היום צריך לרחוץ אותם ולהשכיב לישון.
טוב, בני, מה שתגיד הסכימה מרים.
היא עזרה ליעל לסדר את השולחן ולשטוף כלים, ואחר כך הלכו יחד לרחוץ את התאומים. כמה שמחה נראתה בעיני הסבתא. יעל נתנה לה להחזיק את אחד התינוקות והיא אמרה: “אני פוחדת, הוא כל כך קטן, אולי יחליק לי מהידיים”.
אמא, בסוף גידלת את איתן שלנו, ולא הפלת אותו אף פעם! ענתה יעל בצחוק.
אבל זה היה מזמן, אני כבר לא זוכרת איך מחזיקים תינוק נאנחת מרים.
יעל מסרה את דניאל לידיה של מרים, והוא מיד נרדם כאילו הרגיש משהו מוכר ומרגיע. יעל בעצמה הרדימה את עמיחי בידיים.
למרים סידרו חדר נפרד שתוכל לישון בשקט, אך היא לא נרדמה. הקשיבה בקפידה, רק שלא ישמעו גניחות או בכי מהתינוקות. העייפות גברה עליה רק בשעות הבוקר המוקדמות.
כשקמה, יעל כבר הכינה ארוחת בוקר, והקטנים עוד ישנו.
איפה איתן? שאלה מרים כשהבחינה ביעל לבדה.
אמא, תשבי בבקשה, איתן תיכף יחזור הרגיעה אותה יעל.
עברו דקות ספורות, ודלת הדירה נפתחה. איתן נכנס, ובידו קופסה גדולה.
אמא, זה בשבילך. תפתחי אמר וחייך.
מרים פתחה את הקופסה ולפניה ניצבה זוג מגפיים חדשים. מרוב הפתעה לא הצליחה להוציא מילה.
ילדים, זה יקר מידי, אין לי לב לקחת מכם מתנה כזו יקרה לחשה מרים ודמעות קטנות נוצצות בעיניה.
בשבילך אין יקר מדי, אמא. יאללה, תמדדי ותהני חייך אליה הבן.
מרים נעלה את המגפיים ולא הפסיקה לתהות איך הילדים ידעו כמה היא זקוקה לנעליים חדשות, הרי הישנות שלה כבר נקרעו, ולא הייתה לה פרוטה לחדשות.
פתאום אחד מהתאומים בכה, והסבתא במגפיים החדשים מיהרה אליו.
כל הכבוד לך, יעל, תודה לחש איתן לאשתו. לולי את, בכלל לא הייתי חושב על זה.
לא היה מה לחשוב ענתה יעל בחיוך. אתמול ראיתי את הרגליים של אמא רטובות, הבטתי בטביעות על הרצפה ובמגפיים הישנים שלה, והבנתי בשבילנו שלושת אלפים שקל זה הרבה, אבל עוד נרוויח, בשבילה זו הוצאה בלתי אפשרית. שתשמח בנעליים ובלב שקט.
מרים הרגישה שמילא אותה חום גדול, אולי מהמגפיים החדשים ואולי בעיקר כי הרגישה שהיא חשובה ואהובה בעיני ילדיה.
כי כל אחד, בכל גיל, זקוק להרגיש שהוא משמעותי לאנשים היקרים לו.
