אנשים נדהמו: הכלבה בבית הנטוש האכילה בכלל לא גורים
דליה רותם חזרה מהסופר עם שקיות עמוסות, חושבת על אלף ואחת צרות. הברכיים שוב כאבו, הנכדה הבטיחה להתקשר אבל איפה… וגם החורף הזה בירושלים היה משונה פעם גשם מטורף, פעם בוץ ולכלוך. הראש עמוס מחשבות, עד שפתאום כמעט החליקה על מדרכה רטובה.
היא מסתובבת וכלבת רחוב גינגית מתקפלת לה בין הרגליים. רזה כאילו כולה שקופה, הצלעות מבצבצות, הפרווה סבוכה בגושים.
לאן את דוהרת, מטורללת? נפלט לה.
הכלבה אפילו לא מצמצה. דהרה כאילו מחכים לה באיזה מקום. בפה היא סוחבת משהו שנראה כמו חתיכת לחם.
כנראה מחביאה איפשהו גורים מלמלה דליה לעצמה עוד רגע אביב והרחובות מלאים גורים.
היא סידרה שוב את השקיות והמשיכה, אבל לא הצליחה להשתחרר מתחושת אי-נוחות. כאילו יש פה משהו שלא מסתדר.
יום אחרי, אותו סיפור. אותה כלבה גינגית, אותו מסלול לבית הנטוש בקצה החצר, איפה שבקושי חצי שנה גרה חנה הזקנה. מאז שנפטרה, הבית עומד עזוב ואפל.
דליה, הנה שוב החברה שלך! צעקה מהמרפסת השכנה יונית כל יום אותו דבר! מאיפה היא מביאה אוכל?
איזה אוכל?
תראי, סוחבת בפה. כנראה חופרת בפחים. בטח מאכילה את הגורים, אינסטינקט של אמא.
את בטוחה שאלה גורים?
מה עוד? אביב בפתח זה הטבע.
דליה הנהנה, אבל התחושה לא עזבה אותה. כל העסק הזה נראה הגיוני, אבל משהו לא הסתדר.
הג’ינג’ית שוב הצטנפה אל תוך חריץ בגדר המתפוררת ונעלמה בחצר הבית הנטוש. דליה נשארה עומדת.
מה יש לי? מספיק דיבורים, טוב נבדוק. כל החצר כבר לוחשת על זה… הרהרה.
היא גיששה בין הקוצים, דחפה בעדינות את הגדר החורקת ונכנסה פנימה. בפנים נטושה, קוצים ומסמרים, חלונות שבורים, ריח של עזובה.
מאחור נשמע יבבה חלשה.
דליה הלכה אחרי הצליל, סובבה את הפינה ונעמדה נדהמת.
הג’ינג’ית ישבה ליד מלונה ישנה, ולפניה כלבה שחורה ענקית, עם שיער אפור ומצח מקומט, קשורה לעמוד בשרשרת חלודה קצרצרה.
עיוורת.
העיניים שלה מכוסות שכבת עשן חיוורת, הגוף רזה להחריד, הפרווה כולה סבך סבוך. היא שכבה על הצד, מתנשמת לאט.
הג’ינג’ית הניחה בזהירות את הלחם, דחפה אותו עם האף.
השחורה חיפשה באוויר, מצאה, החלה לנשנש בתאווה. הג’ינג’ית לא פנתה, לא ניענעה בזנב, פשוט ישבה לא רחוק ומסתכלת.
כשהלחם נגמר, ליקקה לה ברוך את הפנים, והתכרבלה לצידה.
דליה עמדה שם, המומה. העיניים שלה צרבו מדמעות.
אלוהים היא מאכילה אותה. כל יום. כשעצמה רעבה היא עדיין נותנת לה.
דליה בעצמה לא ידעה כמה זמן עמדה שם. כשהג’ינג’ית הרימה ראש והביטה ישר אליה, היה שם מבט שאומר: מה את עומדת? תמשיכי או תעזרי.
חכי, לחשה דליה.
היא הסתובבה ורצה הביתה, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רצה ככה. ברכיים כאבו, צד דקר, אבל לא עצרה.
בבית גרפה כל מה שאפשר לאכול עוף מבושל, קוסקוס, קבנוס, קערת מים, ויצאה חזרה.
הסצנה לא השתנתה: הג’ינג’ית משגיחה ליד השחורה.
הנה, נשפה דליה והתיישבה קחו.
הניחה את העוף מול הג’ינג’ית. אבל היא לא נגעה; רק נתנה מבט כלפי השחורה.
יא טיפשה, את רעבה בעצמך.
דליה הבינה, דחפה את הבשר לפניה של השחורה. היא התעוררה, איתרה, ונשנשה בתיאבון.
הגינגית הסתכלה, לקחה רק אחרי שהשחורה אכלה.
ככה, לחשה דליה.
שתיהן שתו מהמים. דליה התבוננה בהן ודמעות זרמו.
מה את בוכה? קול יונית מהגדר.
היא עמדה שם, פעורת עיניים.
הנה, זאת מי שהיא מאכילה לא גורים.
יונית שתקה, משכה באף.
מי השאיר אותה פה?
כנראה חנה המנוחה. קשורה. מאז שמת, שכחו ממנה.
חצי שנה כבר
חצי שנה יושבת פה לבד. ורק הג’ינג’ית הזו מצאה אותה. בכל יום מביאה לה אוכל.
יונית התיישבה לידה, ליטפה את הג’ינג’ית.
כלבה גיבורה את…
בערב כבר כל הדיירים ירדו לחצר. מישהו הביא עוד אוכל; מישהו שמיכה. הגברים ניסו לחתוך את השרשרת עבה מדיי.
צריך דיסק חיתוך, פסק יוסי השכן אני מביא מחר.
למחרת חזר עם כלי העבודה. כולם התאספו בחצר שוב.
יוסי, תיזהר! ניהלה יונית שלא תפחיד אותה!
הדיסק חרק וזיקוקים עפו. הכלבה השחורה נרתעה, ניסתה להתרומם.
השרשרת נחתכה.
כל הכבוד, פלט יוסי, מוחה זיעה.
דליה כרעה וליטפה ברוך את הראש.
רוצה לבוא אלי? אני אתן לך אוכל, יהיה חם. גם אותך, ג’ינג’ית. שתיכן.
השחורה הזיזה טיפה את הזנב כאילו מבינה כל מילה.
דליה ניסתה להרים אותה, אבל לא הצליחה.
תני לי יוסי בעדינות הרים אותה לאן?
לבניין 3, דירה 21.
בדרך עמדו השכנים והסתכלו. הג’ינג’ית צמודה, לא מרפה.
אל תפחדי, דליה ליטפה אותה אני אקח אותכן.
בכניסה עמדו זקנות הספסל, נרגנות כדרכן.
דליה, מה כבר את עושה? כלבים לתוך הבית?
ברור, ענתה בקצרה.
מה עם הפרעושים? הלכלוך? הסירחון?
אני אשפוך עליהם מים וסבון.
ומה יגידו השכנים?
מה יגידו? לפתע דליה הרימה את קולה חצי שנה כלבה עיוורת הייתה פה, לא עניין אף אחד! רק הג’ינג’ית דאגה לה! איפה אנחנו היינו?
הקול רעד, איבד נשימה. הזקנות שתקו, אבודות.
לא ידעתי אמרה אחת חנה מתה, אף אחד לא סיפר לי.
בדיוק, אף אחד לא סיפר! דליה מחתה דמעות אף אחד לא התעניין.
הסתובבה, הלכה הביתה. יוסי אחרי, הג’ינג’ית על ידה.
בבית, פרסה שמיכה ישנה ויוסי הניח בזהירות את השחורה.
צריך עזרה?
תודה, לבד אני אסדר.
הדלת נסגרה, דליה נשענה עליה מותשת. הג’ינג’ית יושבת לידה, מבט מודה וברור.
טוב, חייכה דליה הגיע הזמן להכיר. אני דליה, ואתן?
הג’ינג’ית קפצה.
אז את תהיי זהבה. ואת, פנתה לשחורה תהיי שחרית. סיכמנו?
הביאה להן קערות אוכל; שחרית הריחה, אבל פחדה. דליה לקחה פיסה קטנה, האכילה מהיד. שחרית אכלה.
איזה כפרה… לחשה דליה.
האכילה לאט, במגע חומל. זהבה השעינה ראש על ברכיים וזה היה רגע של אמון, של תודה.
בערב טלפון מיונית:
מסתדרות?
בסדר, נמות מהעייפות.
ואת ערה?
כן, חושבת…
על מה?
דליה שתקה רגע.
על זה, לפעמים אנחנו, בני האדם, הרבה פחות טובים מחיות. כלבה לא עזבה חברה, ואנחנו? כולנו עוברים, לא רואים.
דליה, תנוחי.
לא יכולה! פשוט מתביישת… מבינה? אני מתביישת מול הכלבה הזאת!
סגרה, התיישבה ליד הכלבות, חיבקה ברכיים ונתנה לדמעות לצאת.
עבר שבוע. שחרית התחזקה. בהתחלה רק שכבה ואכלה לאט. אחר כך, התחילה לעמוד, מתנדנדת, וזהבה תמיד לידה, ממש כמו כלבת נחיה.
יש לך מלאך שומר, שחרית אמרה דליה אין כמוה.
על הספסלים הרכילו כל הנשים יונית הפיצה את הסיפור.
שמעת על דליה? לחששה אורנה אימצה שני כלבים פתאום.
אחת עיוורת הייתה, חצי שנה בלי מים…
והשנייה האכילה אותה! מאמינה?
יונית בעצמה ראתה!
כל פעם שדליה יצאה עם הכלבות, אנשים עצרו, חייכו או הנהנו.
דליה, כל הכבוד לך אמר פעם יוסי את ממש בן אדם.
אני? סתם אחת שלא עברה הפעם וגם חייכה זהבה היא האדם האמיתי פה.
יום אחד דפיקה בדלת. בפתח, בחורה צעירה.
שלום, את דליה?
כן. מי את?
קוראים לי עדן, אני וטרינרית. שמעתי על הסיפור שלך. אולי אוכל לעזור? לבדוק את שחרית. בלי תשלום.
בחינם?
לגמרי. פשוט באה לעזור.
בואי, תיכנסי.
עדן בדקה בעדינות את שחרית, ואז אמרה:
היא מבוגרת. ראייה כבר לא נשארה. אבל אפשר להחזיק אותה ככה, בטיפול נכון, בלי בעיות.
מה צריך?
עדן הוציאה תרופות: הנה ויטמינים, כאן משהו למפרקים, זו משחה לכפות רגליים. אני אכתוב לך איך לתת הכל.
כמה אני חייבת?
כלום, חייכה עדן זה מתנה. ממני ומכל מי שהתרגש מהסיפור שלך.
דליה שוב העבירה דמעות.
תודה.
לך מגיע, עדן ליטפה את זהבה.
כשעזבה, דליההתיישבה על הספה. שחרית נרדמה לרגליה, זהבה צמודה. ולראשונה מזה שנים דליה ממש הרגישה מישהו צריך אותה באמת.
וזה היה אושר אמיתי.
