כוונות טובות
– אסנת! סוף סוף! כבר כמעט השתגעתי! נעמי פתחה את הדלת וחיבקה את אחותה. הראש לי מסובב, אני ממש לא יודעת מה לעשות!
– קודם כול, תרגעי! ענתה אסנת ברוגע הנצחי שלה, ונכנסה אל הסלון. היא בבית?
– לא! יצאה הבוקר עם הילדים ונסעה! נעמי נאנחה בכאב. שום דבר לא מוכן לשמוע. אהבה יש לה!
– ומה אגיד לך עכשיו, נאווה? את הרפית את החבל, עכשיו לא יעזור לבכות. בואי נשב, תספרי לי הכול ונחשוב יחד מה עושים.
אסנת פסעה למטבח, התיישבה ליד השולחן והביטה באחותה שהיא מכינה תה.
– תשטפי את הקומקום עם מים חמים. כמה שנים כבר אני מזכירה לך ואת לא מפנימה.
נעמי נבהלה מעט, תפסה את הקומקום, התבלבלה ונגעה באוזן עם אצבע שרופה.
– אוי אלוקים, כמה שאני מגושמת! תני לי. שבו, לפני שתלחצי עוד יותר.
אסנת קמה, הדפה בעדינות את אחותה אל השולחן, ודאגה להכין תה בעצמה.
– עכשיו, לכי תספרי, בלי להניח פרטים. מי הוא, מה הוא? ואיזו חנה חושבת לעצמה?
נעמי אחזה בספל, מתלבטת. היא עצמה לא הבינה למה הסיפור הזה כל כך מציק לה. הגבר שחנה, הצעירה שלה, הביאה הביתה היה דווקא בחור טוב. לא שותה, לא מעשן, מתנהג יפה, עובד, מנהל מוסך, יודע לעבוד עם הידיים. אפילו סגר את הברז במטבח שדלף כבר חודש, ושאפילו האינסטלטור לא הצליח לתקן. אבל נעמי הורגלה לחשוד בחנה, כפי שאחותה תמיד טענה, והייתה צריכה משהו אמיתי כדי להרגיש רגועה מההחלטה של בתה.
הסיפור גם נראה חשוד איזה גבר שמרוויח מהתיקונים יתקן למישהי רנדומלית את האוטו בחינם? רק כי בחוץ חורף והיא תקועה עם הילדים באמצע הרחוב? ומה זה שאחרי זה המשיך לבוא לבדוק שהכול בסדר כבר חצי שנה? חנה בהפסד ראש. שכחה על הילדים והאמא. מתחתנת לה בראש בלי לחשוב על כלום!
את כל זה נעמי שפכה לפני אסנת, ממתינה לפסיקה שלה. את אסנת היא סמכה עליה יותר מהכול, מגיל קטן הייתה צמודה אליה. אבא מת מוקדם, אמא השתדלה לעמוד לבדה, עבדה ימים וכללות, אבל העבירה אחריות על הבכורה.
– אסנת’לה, את גדולה עכשיו, תעזרי.
הפרש הגילים ביניהן היה כאילו של דור. שמונה שנים. כשאמן נודע לה שהיא בהריון שני, צחקה, אחר כך פחדה. רק הסתדרה עם אחת, ועכשיו שתיים? אבל גם הבעל וגם אסנת אמרו נסתדר.
אל נעמי, התינוקת, היה קשה. חולה על הסף. כל אותן שנים, אסנת שמרה עליה, לקחה אותה לגן בדרך לביה”ס, חינכה אותה אפילו הכינה אותה לכיתה א’, כולל כל החומר. היה מוצדק, כי אכן נעמי חלתה שוב ולא הלכה לבית הספר כמעט שנה. רק אחרי שהשתפרה בזכות טיפול מסור, שוב חזרה למסלול.
במהרה, הלימודים נעשו קלים יותר, ובסוף תיכון התייעצה האמא עם אסנת, כבר אשה נשואה בהריון ראשון:
– מה עושים?
– שולחים ללמוד. לא יסולח לבזבז כזאת ראש.
– איך נסתדר עם כסף?
– ביחד!
קיבלה מלגה קטנה, אסנת דאגה להכל. בהגיעה למעונות, אסנת הייתה באה פעם בחודש, בודקת ניקיון ונותנת ציונים. ככה היו העניינים רגועים.
כשאמא חלתה, נעמי למדה באוניברסיטה. אבחון קשה. לשאלה מה עושים? אסנת השיבה:
– את? לומדת וזהו! לא מגלה כלום לאמא.
נעמי בעיקר החזיקה ידיים ליד המיטה בימים האחרונים של אמא. אסנת התנהלה כמו פרויקטורית, לא נותנת לאחותה להתחלק.
– אמא לא צריכה את הדרמות שלך, תני לה ללכת בשקט.
זה הקשה על נעמי אבל היא התאחדה כמו צוק, מתמודדת לבד.
בסיום מסע ההלוויה, האחיות החליטו להחליף את הדירה. לנעמי ניתנה דירת חדר ליד אסנת.
– טוב שיצא ככה. תהיי קרובה. אף אחד לא נכנס, הכול אני מסדרת.
אסנת, שהפכה בשנים לארכיטקטית וקבלנית, פתחה משרד משלה. עבדה קשה:
– אין זמן לכלום! אם רק אברהם היה עוזר, היה קל יותר, אבל גם לבד אפשר להסתדר.
אבל חיים בישראל אף פעם לא רגועים. משברים כלכליים, עניינים, אבל אסנת תמרנה. עם כל זה, דורשת עדכון על הכול:
– נעמי, איך הילדים?
מאז נישואיה, נעמי לא הרגישה שזכתה לאישור של אסנת לבחירתה. בעלה, איתמר, ניסה ליצור קשר גם. רק אחרי שלוש שנות מאמצים, ובת ראשונה, נשברה אסנת. בגדול, כבר לא שפטה את איתמר לחומרה. אהב ילדים, השקיע בבית, פינק את הילדות. רק בעיה אחת הקדיש יותר מדי זמן לבנות!
– לא בריא, תהפוך אותן לנסיכות, אי אפשר לאסוף אותן אחכ.
נעמי חשבה לעצמה שאולי אסנת פשוט מקנאה, שכן אצל אברהם שלה בכלל כמעט שלא היה משחק עם הילדים. כשבנה התחיל להסתבך בלימודים ובהתנהגות, זה חזר לאסנת כמו בומרנג כי אברהם אמר:
– את גידלת, תתמודדי.
– ילד גם שלך!
– מגדל, מפרנס. חינוך שלך.
מה לעשות? שלחה אותו לצבא, שם מצא את עצמו. כל הזמן היה צוחק:
– גנרלית בבית, לא פלא שמצאתי צה”ל.
הבן הסתדר הבת, ענת, השתגעה.
– …אמא, אני בהריון.
– מה?! איך רק היית בת 18!
– אז מה? אני בוגרת. בלי הרצאות.
– אין כבר על מה להרצות, חתונה חייבים.
– לא, הוא לא רוצה לשאת אותי.
– לא בבית ספרנו! הנכד שלי לא יגדל כיתום.
לענת בכלל לא היה ספק שאמא שלה תפתור כל דבר, ואכן תוך חודש הייתה חתונה. אסנת הקצתה להם את דירת הירושה.
– תגורו פה. ותעשו שקט.
ואכן, כנראה דווקא הסמכות של אסנת פעלה לטובה הזוג הצעיר הסתדר, אסנת נרגעה.
אבל עכשיו, בעיות כבר הגיעו מהצד של אחייניות.
הילדות של נעמי מאיה וחנה היו מוצלחות מאד. בריאות, חזקות. נעמי התפארה בהן:
– תביט, אסנת! איזה הבדל ביני בילדות! אלה חזקות כסוסים. שפעת פעם בשנה וגם זה נדיר.
– רק שישארו גם חכמות, הכול יסתדר.
– באמת, אין תלונות. לומדות יופי, בחוגים, רק נראות שונות. מאיה דומה לי, בהירה, צנועה. חנה כמו איתמר, צבעונית ומשוחררת.
– תיזהרי איתה. יש פוטנציאל לצרות.
הבנות, דומות בגיל, נשלחו לאותו כיתה, קיוו שיעזור. זה אמנם הועיל למאיה, מתקשה בלימודים, אבל חנה זרחה והובילה את שתיהן.
היה ברור האב היה מאושר. “הבנות שלי זה הדבר הכי טוב בעולם”. כשהיו בכיתה ו’, איתמר נהרג בתאונת דרכים. שבועיים בבית חולים ולבסוף מת. נעמי הפכה צל של עצמה; הבנות התחבקו סביבה, לא מצליחות לגעת בה.
פה אסנת שוב התערבה, נזפה קשות בנעמי:
– את השתגעת? הן איבדו אבא, אז גם אמא? גיל נורא, נעמי.
בהדרגה, נעמי התעשתה, לאט לאט חזרה לעצמה, הבנות שוב זיהו הבזקים של החיוך הישן.
בסיום כיתה י’, שתיהן פתאום התאהבו. מאיה מיד עזבה את העניין, ראתה כיצד אסנת נוזפת, בכי של אמא מספיק לה. אבל חנה התעקשה.
– אני אוהבת אותו!
– ומה התועלת שם? הוא לא בשל! ספרי, כבר היה משהו?
– זה ענייננו.
והשתיקה, אבל הבינה שכך אי אפשר למשוך. התעמתה עם אהובה:
– מתחתן איתי או שאתה משחק? תספר להורים שלך.
וכך היה בתוך שנה נערכה חתונה. נעמי שמחה ובעיקר בכתה, אסנת סיננה, “למה כל כך מוקדם? בטח בהריון”.
והנה לא. ילד נולד רק שנתיים אחרי. בינתיים, חנה הספיקה ללמוד, לעבוד, וגידלה את אישה לעסקים, יחד הצליחו הכנסות, עבודה, הכול זרם נהדר.
ואז הגיע המשבר, ממקום בלתי צפוי. בעלה של חנה, גדי, התאהב אחרת. חנה גילתה את זה לראשונה דרך פגישה מוזרה עם אותה אשה בפארק. “אני האהובה של גדי ושלי יהיה ילד ממנו!”. הפגינה גאווה כזאת, דרשה שעל חנה להתגרש כי “הילד שלה צריך אבא”. חנה בקור רוח ענתה, “מה? ולשני הילדים ממני לא מגיע?”.
גדי לא הכחיש, והגירושים היו קשים. גדי שינה את פניו. בבית המשפט כל סעיף הפך למלחמה. חלוקת דירה, מזונות, והנה היא שוב חופשיה. חותנה ענה לה “את בטח מבינה…”, והיא דווקא ענתה, “אם תרצו לפגוש את הנכדים, תתקשרו”.
נעמי עזרה עם הילדים, חיפשה עבודה חדשה לחנה, ואז הגיעה הביקורת:
– לעבוד עד תשע? מה עם הילדים?
– משתדלת, אמא. צריכה תעסוקה.
– בסופו של דבר תביאי גבר חדש, ואז הנכדים יישארו אצלי!
– נו באמת, אסנת!
ואכן, כשהופיע ליאון בחיי חנה, החששות התגלו. שיחות על זה שהוא אולי מחפש רק הכסף שלה. נעמי ניסתה לדבר עם חנה, חנה רק חייכה, בטוחה בליאון.
אסנת לקחה יוזמה, התקשרה, הזמינה את חנה לבוא מיד “אמא שלך במצב לא טוב”. חנה מיהרה, השאירה את הילדים אצל ליאון.
אם לא תביני מה את עושה, ניקח את הילדים!
חנה הביטה בכולן, מתפוצצת מבפנים. קמה ואמרה:
– תגידי, דודה אסנת, אין לך ילדים ודאגות משלך? אני לא תלויה בך, אני בוגרת. ואם נחפש, נאבד, החיים שלי, הילדים שלי, עניין שלי בלבד.
– שימי לב איך את מדברת!
– כן, בחרתי בזה. מעכשיו בלי עדכונים ובלי דיווחים. וחבל שאת לא עושה את זה גם עם הילדים שלך…
– חוצפנית!
ואז, פתאום, נעמי, שמאזינה, אוחזת את חזה, נופלת. חנה מתקשרת מיד למד”א.
למחרת כל המשפחה בבית החולים. אסנת ניגשת אל חנה, לוחשת:
– אני מתנצלת, חנה.
– זה מאחורינו, דודה. העיקר שהאמא שלי תהיה בסדר.
נעמי תבריא. תתפייס עם אחותה, אבל יותר לא תשתף אותה בהחלטות הבנות. אסנת תבין את הלקח, לאט, באירועים ושמחות.
וכשתהיה החתונה של חנה וליאון, אסנת תקום ראשונה ותצעק “מרור!”, תאמץ את חנה בחום, תלחש, “סליחה”. כשיבואו ימים קשים, מי תסעד את אסנת בביתה אחרי הניתוח? חנה. ומי יסיע? ליאון. הם יסתדרו מצוין. וכשתקרא לה בסוף:
– יצאת גבר, ליאון! תשמרי עליו, חנה.
– אשמור, דודה.
בסוף, חנה תהיה שם, אוחזת את ידה של אסנת ברגעיה האחרונים. והמילה האחרונה תהיה:
– תודה…
