דיירי יום שלישי
בימים האחרונים אני מרגישה כמו מגנט לתלמידים בבית הספר שלנו בתל אביב. כולם רוצים להתייעץ איתי, אפילו כאלה שבחיים לא אמרו לי שלום. לאה-לי מהכיתה שלי מביאה לי שוקולד, תמרות מהספרים, לפעמים אפילו כותבים לי סיכומים שאוותר להן בתור לשירותים. מצחיק כל המתנות האלה, ואני אף פעם לא לוקחת.
היום, טוהר שאלה אותי בעיניים נוצצות:
נועה מהכיתה המקבילה חמוד, את חושבת שיהיה לנו יחד עתיד?
אני נוגסת בבייגלה, לוגמת תה ואומרת:
עדיף שלא. נועה הזה נראה טוב, אבל מגרד באף ואוכל מה שמוצא. בעיות אוכל לא יהיו, אבל כל החיים תצטרכו לחיות עם זה.
טוהר עושה פרצוף דוחה, ואז זורקת עוד שם:
ומה עם איתמר, המצטיין שמנגן בגיטרה?
אני מגלה לה:
איתמר הזה קושר חתול לפחית ריקה ורודף איתו בשכונה. עתיד אכזרי, ותוך כמה שנים יתחיל לשתות.
מאיפה לך לדעת?
ראית גיטריסטים שלא שותים? וחוץ מזה, תני לעצמך זמן, עוד מוקדם לכאלה התלבטויות. תשפרי מתמטיקה ואל תנשכי ציפורניים ג’וקים אוהבים מקום חמים.
פתאום, יניב משכבת ד’, שהרחיק ממנה רגשית תלמידה אחרת, מתלונן:
אין לי חברים, כולם קוראים לי “פיתה” ולא מזמינים לשום מקום.
אני עונה ביובש:
ביום רביעי מתחילים חוג ג’ודו. אפשר להירשם אצל יוסי המורה לספורט. לא תרזה, אבל הקנטות יפסקו. ואת אשתך לעתיד אל תדחוף ככה.
אני מפנה את המגש לכיוון הכיור, ומורה לגאוגרפיה קוראת לי:
רוני, מה עדיף, השנה ללמוד נהיגה או בשנה הבאה?
אני מחייכת:
דנה, צריך אוטו כדי ללמוד נהיגה, אבל אין לך תקציב מ-4,000 של סובארו מהאבא. תביני את ההבדל.
היא ממלמלת כן, ואני ממשיכה:
תמכרי את הרכב, תקני אופניים ומכנסי ספורט. בעוד חודשיים בכל מקרה יאספו אותך לעבודה. ואם כבר, תקחי משכנתא ריבית מצוינת עכשיו, ולא כדאי להיתקע עם ההורים עד גיל 35.
המורה מסתכלת עליי בפה פתוח, ואני חוזרת לכיתה לשיעור מלאכה.
בעוד שכולן עוד מסתבכות עם חוט ותפירה, אני תופרת מכנסיים, מקצרת חצאית, וסורגת בזריזות גרביים, שבסוף נותנת במתנה למורה, כי בהריון צריך לשמור על רגליים חמות. פתאום היא יוצאת, רצה לבית מרקחת לקנות בדיקה, וביום למחרת אנחנו אוכלים עוגת שוקולד מעולה מהתרגשות.
גם בבית אני מתנהגת אחרת: צועקת לאמא על הקציצות הקנויות ומדביקה בעצמי כיסונים. אבא גולש באינטרנט שעות בפני מסך, ואני לא שותקת מעירה לו על הגב הכפוף, ממליצה שינקה שטיח במקום להיתקע באתרים מפוקפקים.
בשלב הזה, שמועות עפות ברחבי בית הספר. מורות מסתודדות, ופסיכולוגית בית הספר מזמנת אותי ל”שיחה”. כל הצוות נאסף, גם המנהל נכנס.
הדוקטור פותח:
רוני יקרה, מישהו פוגע בך?
אני מושכת בכתפיים:
פוגע בי רק זה שבית הספר קיבל שלושה מיליון שקלים, וכל מה שהביאו לחדר כושר זה רק סוס התעמלות ישן ושני מטר חבל.
כולם נועצים מבט במנהל, שפתאום קיבל שיחת טלפון ו”נעלם” דרך החלון.
אין לך חברים?
חברוּת זה מושג מופשט, אני אומרת בשקט. היום משחקים תופסת, מחר זו מישהי אחרת שמנקה כלים בדירה שלך בזמן שאת מתמודדת עם הביטוח הלאומי.
מאיפה את יודעת כאלה שטויות? מי אמר לך?
החברה שלי,
החברה שלך? אולי תביאי אותה שתספר בעצמה?
היא פה, עונה כאילו זה ברור.
איך קוראים לה?
רחל פנינה.
סליחה, בת כמה בדיוק?
שבעים.
ומה היא אומרת לך?
שצריך לצחצח שיניים נכון, שהכלב בחצר לא תוקפני, רק רעב, ושאסור לשכוח משפחה. והיא גם אומרת שמחשבים לך לא נכון את הארנונה כבר שנים, עדיף להגיש בקשה לעירייה לבדיקה.
הפסיכולוגית רושמת הכל, במיוחד את הסעיף על התשלומים.
ההורים נקראים לבית הספר, שיחה בטלפון, ואבא צועק:
רגע! זה השם של אמא שלי! היא נפטרה לפני עשר שנים!
המורות לוחשות תהילים, ואני ממלמלת:
בדיוק, ועשר שנים לא באתם לבקר. הכול מלא קוצים, הגדר נפלה.
רציתי, פשוט לא מצאתי זמן… אני שומעת את אבא מתנצל.
השיחה נגמרת.
למחרת אנחנו נוסעים לבית העלמין.
בפעם הראשונה אני בוחרת זר טוליפים צהובים, שמה בבקבוק חתוך, אבא מתקן את ההגדר, אמא עוקרת עשבים.
אני לוחשת:
אבא, סבתא אומרת שאתה בנאדם טוב, רק שקוע מדי בעבודה ובפייסבוק, אין לך זמן לא לי ולא לעצמך.
הוא משפיל מבט, מסמיק.
תגידי לה, נשתדל להשתנות, מחבק אותי ואת התמונה הדהויה על האבן.
עכשיו היא רגועה ולא תבוא לעוד, אני אגיד בסוף. אבל אתגעגע אליה, היא הייתה כל כך טובה וחכמה וקצת מצחיקה.
אבא מחייך בעצב,
זה נכון, היא ראתה הכל. מה עוד היא מסרה?
שאם אתה רוצה לרדת במשקל, תחזור לחדר כושר. ושחשבון דולרי לא באמת חכם, תשקול שוב, ושאת הבטון הזול שקנית צריך לבחון פעמיים…
