נועם היה בן ארבע עשרה, וכל היקום כעס עליו. יותר מדויק הוא לא נרצה להבין אותו.
שוב אותו פורץ! לחשה דודה רוֹנה מהקומה השלישית, עוברת במהירות לצד השני של החצר. אם רק האמא הייתה מגדלת אותו לבד. הנה התוצאה!
נועם הלך ברגליו, ידיו חקוקות בכיסי המכנסיים הכתומים, ובזהירות שעמד כאילו אינו שומע. למרות זאת, הוא שמע.
האם עבדה עד השעות הקטנות של הלילה. על השולחן במטבח הייתה פתקת: «קציצות במקרר, תחממי». והשקט. תמיד השקט.
היום הוא יצא מבית הספר, שבו המורים ערכו שוב «שיחה» על התנהגותו. הוא הרגיש שכולם רואים בו בעיה, הוא הבין. מה משמע הדבר?
היי, בחור! קרא לו דוד יוני משקיף בקומה הראשונה. ראית כאן כלב חנוק? צריך לגרש אותו.
הנער נעצר והביט סביב.
בקרבת מיכלי האשפה שכח שם כלב. לא גור אלא כלב בוגר, אדום עם כתמים לבנים, שכב ללא תנועה, רק עיניו צפו בבני האנוש. עיניים חכמות, ועיניים עצובות.
מישהו יחליק לו! חזרה דודה רוֹנה. בטח הוא חולה!
נועם התקרב. הכלב לא זז, רק זעף בזנבו במעט. בכף רגלו האחורית פצע קרוע, דם מצטבר.
למה קמת? נאנח דוד יוני בכעס. קח מקל, תגרש אותו!
והנה משהו פורץ בתוכו של נועם.
רק תנסו לגעת בו! הוא קרא, מצפה על הכלב כהגנה. הוא לא פוגע באף אחד!
מה זה? התפלא דוד יוני. מצאת מגן?
ואני אשמור! נועם ישב ליד הכלב, מושיט יד ברוך. הכלב הריח את האצבעות וליקק אותן בעדינות.
חום מתוק התפשט בחזהו של הילד. לראשונה אחרי זמן רב מישהו פנה אליו בחיוביות.
בוא נלך, לחש נועם לכלב. בוא איתי.
בבית נועם הקים לכלב מיטה מכמה מעילים ישנים בפינת חדרו. האמא עובדת עד ערב אין מי שירע, ירחק או יגזים זו מחלה.
הפצע ברגל נראה חמור. נועם חפר באינטרנט ומצא מאמרים על עזרה ראשונה לבעלי חיים. קרא, מזדקק למונחים רפואיים, אך שינן לעצמו כל מילה.
צריך לשטוף בחומצה חמצנית, לחמק נועם, מחפש בתרופה הביתית. אחר כך עם יוד לטפל בקצוות. רק בזהירות, שלא יכאיב.
הכלב שכב ברוגע, הציב את הרגל הפצועה באמון. מבטו היה מלא תודה כאילו מעולם לא נצפה בו כך.
איך קוראים לך? נועם קישר בטבור הרפידה. אתה אדום, נכון? נקרא לך זהב?
הכלב נבח בחשאי, כאילו הסכים.
בערב האמא חזרה. נועם ציפה למריבה, אך היא הציצה בשקט אל זהב, נגעה בקובע על הרגל.
בעצמך חיבשת? שאלה בשקט.
כן, מצאתי באינטרנט איך נכון לעשות.
מה הוא יאכל?
עוד אמצא.
האם הסתכלה על בנם זמן רב. אחר כך על הכלב שמלטף את ידה.
מחר נלך לווטרינר, היא הכריעה. נבדוק מה קורה עם הרגל. וכבר יש שם שם?
זהב, ענה נועם ברעיון.
בפעם הראשונה לאחר חודשים, לא היה קיר של חוסר הבנה ביניהם.
בבוקר נועם קם שעה לפני השעה הרגילה. זהב ניסה לקום, מתנפח מצער.
שכב, שכב, הוא אילץ את הילד. עכשיו אביא מים, ארכיב אוכל.
בבית לא היה שום מזון לכלבים. נאלץ לתת לו את הקציצה האחרונה, להשרות כיכר לחם בחלב. זהב אכל בחיבוק, ליקק כל פתית.
בבית הספר נועם לראשונה בזמן רב לא התווכח עם המורים. המחשבה שלו הייתה רק על זהב האם הוא מרגיש כאב? האם הוא מתגעגע?
היום אתה נראה שונה, הפתיעה המורה.
נועם השלים משקפיים. לא רצה לספר, חשש מצחוק.
אחרי בית הספר רץ הביתה, מתעלם ממבטי השכנים המלאים במרירות. זהב קיבל אותו בנשיקה שמחה כבר יכל לעמוד על שלוש רגליים.
מה, חבר, רוצה לצאת לרחוב? נועם קשקש חוט מהחבל. רק בזהירות, שמור על הרגל.
בחצר קרה משהו בלתי אפשרי. דודה רוֹנה, כשראתה אותם, כמעט נפל על הזרעים:
הוא גרר אותו הביתה! נועם! אתה משוגע?
ומה בעניין? השיב הילד ברוגע. מרפא אותו. הוא יבריא בקרוב.
מרפא?! הגיעה שכנה. מאיפה אתה מקבל את הכסף לתרופות? גונב מאמא?
נועם סגר את אגרופיו, אך נשאר רגוע. זהב נצמד לרגלו כאילו מרגיש את המתח.
לא גונב. הכסף שלי. חיסכתי על ארוחות, הוא לחש.
דוד יוני הנהן:
בן, אתה יודע שלקחת על נשמה חיה? זה לא צעצוע. צריך להאכיל, לרפא, לטייל.
כל יום החל בטיול. זהב החל להבריא, כבר רץ למרות שהייה נוקשת במעט. נועם לימד אותו פקודות בסבלנות, שעות ארוכות.
שב! יפה! תן לי רגל! כך!
השכנים צפו מרחוק. מישהו רמז בראש, מישהו חייך. ונועם לא שם לב לשום דבר חוץ מעיניים נאמנות של זהב.
הוא השתנה. לא מיד לאט לאט. הפסק להיות גס, התחיל לנקות בבית, הציונים שלו השתפרו. מצא מטרה. וזה רק תחילת הדרך.
שלושה שבועות לאחר מכן, קרה מה שנבהל נועם ביותר.
הוא הלך עם זהב בטיול ערב, כשמאחורי הגראז’ים קפצה חבורת כלבים משוטטים. חמש או שש, זועמים, רעבים, עיניים בוהקות בחושך. המנהיג, כלב שחור ענק, חייך ויצא לפנים.
זהב נסוג instinctively מאחורי נועם. הרגל עדיין כאובה, לא יכל לרוץ במהירות. והכלבים הרגישו בחולשה.
אחורה! צעק נועם, מניף רצועה. נעלה משם!
אבל החבורה לא נסוגה. היא היקיפה. המנהיג השחור נבחה בקול חזק, מתכנן קפיצה.
נועמו! קול נשמע מלמעלה, צעקה נשית. ברחו! זרקו את הכלב וברחו!
הייתה דודה רוֹנה, שהקפיצה מהחלון. מאחוריה פני שכנים נוספים.
בן, אל תתלהב! קרא דוד יוני. הוא חנוק, לא יתפוש.
נועם הביט בזהב. הוא רעד, אך לא ברח. נצמד לרגלו של הבעלים, מוכן לחלוק כל גורל.
הכלב השחור קפץ ראשון. נועם סגר עצמו בזרועות, אך הפגיעה נגעה בכתף. שיני קוץ חדות חדקו את המעליון, נגעו בעור.
אבל זהב, למרות הרגל הפצועה והפחד, קפץ להגן על בעליו. נגס את רגל המנהיג, התלהב עליו כולו.
הקרב נמשך. נועם נלחם ברגליים ובידיים, ניסה להגן על זהב מהשיניים. קיבל נגיסות, שריטות, אך לא נותר במקום.
אלוהים, מה קורה כאן! צועקת דודה רוֹנה מלמעלה. יוני, תעשה משהו!
דוד יוני ירד במדרגות, תפס מקל, ברזל כל מה שבידיו היה.
תחזיק חזק, בן! קרא. עכשיו אעזור!
נועם נפל תחת לחץ החבורה, כששמע קול מוכר:
חיסרו!
זה הייתה האמא. היא קפצה ממעל המדרגה עם דלי מים והזיזה על הכלבים. החבורה נפתחה, ניזוקה.
יוני, תעזור! קראה.
דוד יוני רץ עם מקל, כמה שכנים ירדו מהקומות העליונות. הכלבים, מבינים שהכוח אינו שווה, ברחו לכל עבר.
נועם נשכב על האספלט, מחזיק את זהב קרוב. שניהם דמו, רועדים. אך בחיים. שלמים.
בני, ישבה האמא לצידו, בדקה את הפצעים בעדינות. איך הרגעת אותי כך.
לא יכולתי לזרוק אותו, אמא, לחש נועם. אתה מבינה? לא יכולתי.
מבינה, ענתה בשקט.
דודה רוֹנה ירדה לחצר, ניגשה קרוב. הביט בנועם במבט חדש כאילו ראתה אותו לראשונה.
ילד, היא אמרה מבולבלת. יכולת למות בגלל כלב.
הוא לא בגלל כלב, התערב דוד יוני פתאום. הוא בשביל חבר. מבינים את ההבדל, קלאודיה?
השכנה קישטה בראש. דמעות גלשו על לחייה.
בוא נלך הביתה, אמרה האמא. צריך לטפל בפצעים. וגם בזהב.
נועם קם בקושי, רימה את הכלב על כתפיו. זהב ניב על רגלו, אך הזנב שלו תזזז בעדינות שמח שבעליו קרוב.
חכו, עצר דוד יוני אותם. מחר נלך לווטרינר?
נלך.
אני אסיעה במכונית. ואשלם על הטיפול הוא באמת גיבור.
נועם הביט בתמיהה ביורק.
תודה, דוד יונתן. אבל אני עושה זאת בעצמי.
אל תוויכ. תעבוד אחר כך, תחזיר. אבל עד אז הוא ליטף את הכתף. אנחנו גאים בך. נכון?
השכנים הנהנו ברכות.
חודש עבר. בערב של אוקטובר רגיל, נועם חזר ממרפאת הווטרינר, שם הוא מתנדב בשבתות. זהב רץ לצידו הרגל נרפא, ההקפצה כמעט נעלמה.
נועם! קראה דודה רוֹנה. חכי רגע!
הילד עצר, מוכן לתגובה נוספת. אבל השכנה חיבלה לו תיק מזון לכלבים.
זה בשביל זהב, היא אמרה מבוהלת. מזון יקר וטוב. אתה משקיע בו כל כך.
תודה, דודה רוֹנה, הוא הגיב בכנות. אבל יש לנו מזון בבית. אני עובד במרפאה, ד”ר רינת משלמת לי.
קח אותו בכל מקרה. בעוד זמן תצטרך.
בבית האמא הכינה ארוחת ערב. כשראתה את בנם, חייכה:
איך הולך במרפאה? רינת מרוצה ממך?
היא אומרת שהידיים שלי נכונות והסבלנות שלי טובה. נועם חיבק את זהב על הראש. אולי אהיה וטרינר. חולם על זה.
הלימודים?
טובים. אפילו מר כהן ממדעי הפיזיקה מחבב אותי. אומר שאני קשוב יותר.
האמא הנהנה. בחודש הזה נועם השתנה לחלוטין. הפסק להיות חצוף, עזר בבית, נברך עם שכנים, ומצא משימה. חלום שמתגשם.
את יודעת, היא אמרה, מחר יוני יבוא. רוצה לתת לך עבודה נוספת. יש לו משאלת חיות, צריך עוזר.
נועם שאל:
באמת? והאם אפשר לקחת את זהב איתי?
בטח. הוא כמעט כלב משטרה.
בערב נועם ישב בחצר עם זהב, מתרגל פקודה חדשה הגן. הכלב קיבל את האימון במבט מלא בנאמנות.
דוד יוני ניגש, ישב על הספסל הסמוך.
מחר באמת תלך למשאלת חיות?
אלך, עם זהב.
אז תנוח מוקדם. היום ארוך.
כשדוד יוני הלך, נועם נשאר לחשוב, והכלב הציב את ראשו על ברכיו, נאנח ברוגע.
הם מצאו זה את זה. ולא יהיו עוד לבד.
