Author: Lewis Simmons
הייתי מנהלמזכירות צעיר, לבוש בחליפה מנצנצת, כשפתאום התבוננתי באיש בן שישים, עומד ליד הדלפק במלון יפוהוד. הוא לבש בגדים ישנים, ממלאים ריח לא נעים, אך חייך
זוכר אני את הילדות, איך הייתי יוסי, נער מתל אביב, וכשהייתי בכיתה א’ נוצרה סביבי דמות שלא אשכח לעולם. רותם פודברזני כך קראו לה במשפחה, אך אנחנו קוראים
**יומן של איתן 12 ביוני 2026** היום נחשפתי לכך שאמת יכולה להיות יותר מכאיבה משקר. טוב, אורית, תקשיבי טוב. אולי תחשבי עליי מה שתרצי, אבל בסופו של דבר לא
אורית, מקואמת על הספה, משית את ידה על החלק התחתון של הבטן. כל התחושות חודרות, כואבות, מזכירות לה שמה שמחכה למעלה. שוב ושוב כאב פתאומי, דימום, אמבולנס
אורית הקטנה חשה תמיד כמוהו קצה של חוט ארוך שמרחף בחלום, ולא הבינה למה הורייה נדחו עליה. אביה, יעקב, היה כמו רוחות של מרשמי כבישים, והיא תמיד מרעידה אותו במילה אחת.
היי, חמודה, תקשיבי, זה הולך להיות סיפור ארוך, אז קחי כוס קפה ובואי נגיד. הכל נגמר, נועה, בינינו! אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה.
תמר, סוף סוף, לא קרה שום דבר נוראי! זה קורה לעיתים עם גברים הם נוהרים, לא מצליחים לעצור בזמן. היה חכם יותר. האם אתה מתכוון להחריד את בעלך מול בחורה אחרת?
אתמול אמרת שנישאת איתי רק כי אני נוחה! ומה? הוא הרים כתף במהירות. יש בזה משהו רע? שוב בחולצת הפיג’מה ההיא? יובל זעף, מביט בתמר במרצף, ומשך את קצה
בוא איתי! היום חצרי ריקה, אין לי כלב לשמור עליה. תהיה שומר טוב ולא אפגע בך! סבא דוד נפל על אופניו ונסע לכפר. בדרך הוא הביט סביב כמה פעמים, אבל אף אחד לא רץ אחריו.
הטלפון הרעיש אותי בשעה חמש בבוקר. צלצול ממספר בלתי ידוע. כן עניתי בקול יבש. אורלי? קולה של אישה שמחה וצלולה רעד בקול. את זאת? אני חיבקתי בחוסר עניין.









