הטלפון הרעיש אותי בשעה חמש בבוקר. צלצול ממספר בלתי ידוע.
כן עניתי בקול יבש.
אורלי? קולה של אישה שמחה וצלולה רעד בקול. את זאת?
אני חיבקתי בחוסר עניין.
זה אני המשיכה באופטימיות. הכרת אותי?
הכירתי אותך, השבתי בנימוס כדי לא לפגוע ברגשותיה, למרות שלא היה לי מושג מי דיברה אליי.
חשבתי שתזהי מיד המשיכה בחיוך. איזה מזל שהצלחתי לתפוס אותך. את פנויה לשיחה?
כן.
מצוין. אנחנו עם בעלי, הילדים והאצבע שלנו כבר בתחנת הרכבת. ירדנו מהרכבת לפני כשעה. את שומעת אותי ברור?
ברור.
הקול שלך קצת נמוך. את בטוחה שהכול בסדר, אורלי?
הכול כשיף.
שמחה בשבילך. תחילה רצינו לישון במלון, חשבנו שאין לנו קרובים בעיר. אבל אז נזכרנו שיש לך כאן. מבינה?
מבינה.
כמה נעים לדעת שיש לנו מישהו כאן. הילדים מתרגשים אפילו יותר.
אני יכולה לדמיין.
ובעלי אמר מיד: «תתקשרי לרונית. היא לא תביא לך לב.». הוא צודק. אני לא אתן לך לחכות.
אז, אפשר שנשאר אצלך? הבנתי נכון?
נכון. אשמח לארח אתכם.
אנחנו נשאר כאן רק כמה שבועות, רק כדי לראות את העיר ואז לחזור הביתה. כי בבית יש המון משימות, והם אומרים: «בבית טוב, ובאורח טוב יותר». את מסכימה?
מסכימה.
בדיוק כך חשב יוסי, בעלי. הוא לא יוכל לדמיין שלא תקבלנו. אנחנו קרובי משפחה, גם אם נפרדנו לפני עשר שנים, גם אם מרוחקים, אנחנו עדיין משפחה, נכון?
כן.
את גרה לבד?
לבד.
בדירת שלושה חדרים?
כן.
אם כך, אנחנו בדרך אלייך?
בואו.
נגיע בעוד שעה. האם עדיין את שם?
עדיין כאן.
אם כך, חכי לנו. אנחנו בדרך.
מחכה עניתי.
רונית כיבתה את הטלפון, הניחה אותו על המדף, הסתבלה על הכרית, חיבתה את הראש במפגש והרדמה, מבלי לחשוב יותר מדי על מי בדיוק הייתה מדברת עד הרגע הזה.
כעבור שעה נשמע צלצול בדלת. רונית הביטה בפס קשע, סגרה את העיניים והפכה. טלפון הצפצף. אורלי ישנה.
בזמן מה, אנשים החלו לדפוק על הדלת. אורלי נשארה אדישה. פתאום, הטלפון צלצל שוב.
כן אמרה רונית מבלי לפתוח את העיניים.
אורליקי? קרעה בקול שמח אותה האישה.
כן.
אנחנו כאן. הגענו. אנחנו מצלצלים ומדפיקים, אבל את לא פותחת.
אתם מצלצלים?
כן.
למה אני לא שומעת אותך?
אין לי מושג.
תקראי שוב.
פעמיים נשמע צלצול בדירה.
אנחנו מדפיקים אמרה האישה.
לא, השיבה אורלי, לא שומעת אותך. עכשיו תדפיקה.
הדלת נפתחה בפעם הראשונה.
אנחנו מדפיקים חזרה האישה.
לא, ענתה רונית, אינני שומעת.
כנראה שהשקע שלי ריק אמרה האישה.
מה? שאלת.
איפה את, אורליק?
מה את מתכוונת? בבית.
איפה הביתה?
בזכרון, ענתה רונית, איפה עוד הייתי?
בזכרון? למה לא בתל אביב?
עברתי משם לפני תשע שנים, מיד אחרי שהתרחקתי.
למה?
למה התגעגעתי?
למה עזבתי?
נמאס לי בתל אביב, המון זיכרונות קשים, ולכן עברתי.
בזכרון יותר טוב?
ללא ספק. הרבה יותר נעים.
מה יותר נעים שם?
כל דבר. שום זיכרון כואב. אבל למה אני משקרת? בואו לראות במו עיניים. כמה אנשים מגיעים?
ארבעה. אני, בעלי ושתיי הילדים. הגדול דניאל, הקטן אדם. אדם רוצה להיכנס לאוניברסיטה שלישית השנה.
אז בואו, כולם, תבואו. יש לנו גם אוניברסיטה מצוינת כאן.
מתי נגיע?
כבר עכשיו, אם אפשר.
עכשיו לא מתאים. יש לי הרבה משימות בתל אביב. אדם רוצה ללמוד שם. אנחנו הגעתם לכאן כדי למצוא עבודה. תכננו לשהות איתך שנה. אבל, ראו איך זה הסתדר.
אז היום לא תבואו?
לא.
חבל. כבר התאמנתי למפגש.
ואנחנו מצטערים. את לא תדמייני כמה קשה לי לחשוב על מה שמחכה לנו, ואני פשוט לא רוצה לחיות.
רונית החליטה שהשיחה תסתיים.
טוב, אם לא עכשיו, תבואו מתי שתוכלו. אשמח לראותכם תמיד. וכאשר תתמקמו בתל אביב, שלחי לי את הכתובת. אבוא לבקר, גם לשבועיים. ואז נראה מה יהיה. אחרי הכל, בתל אביב אין לי עוד מישהו מלבדך. סיכמנו? שלחי לי את הכתובת.
אבל רונית לא שמעה תשובה, הקו נתקף פתאום.
אה, זוכרים את הסיפור הזה, איך הכל התחיל בחלום של פעמיים בבוקר? חייך יוסי, כשקרא את ההודעות מאוחר יותר, והביט בפס קשע הישן שמחייך לו על השולחן. אולי היום נזכור לחזור לבקר שוב.
