**יומן של איתן 12 ביוני 2026**
היום נחשפתי לכך שאמת יכולה להיות יותר מכאיבה משקר.
טוב, אורית, תקשיבי טוב. אולי תחשבי עליי מה שתרצי, אבל בסופו של דבר לא תוכלי להוכיח דבר. אין לך עדים, ואמא גילה מאמינה בי. אז אם את רוצה להישאר במשפחה שלנו, צריך לקבל: תדאגי לניקיון, לבשל ותשמור את לשונך בששחתה. ברור?
***
אורית נישאה לי לפני כמה שנים. לא מזמן קיבלנו בן נועם, שכעת בן שש. שני ההורים עובדים במרץ כדי שלא ניפול לקשיים כלכליים.
אנחנו גרים בתל אביב, אבל לעיתים שוהים בבתהעיר רמתגן, שם גרה אמי, גילה. אורית מנהלת את הבית, מטפלת בילד, עובדת כאחראית חשבונות בחברת הייטק קטנה, ואני משמש כמהנדס בחברת בנייה. נראה שהכל מתנהל כשורה.
אך אז קיבלה אמי אבחנה של מחלת לב איסכמית שדורשת טיפול קבוע, מעקב וטיפול עדין. היא נאלצה לעזוב את עבודתה והפכה להסתמך לחלוטין על עזרתי.
אורית מנסה לעזור ככל יכולתה: אחרי העבודה היא נוחתת בביתי עם שקיות קניות, מבשלת מרקים ומרקחות. לפעמים היא לוקחת איתה את נועם, כי אין מי שישאיר אותו בערב. בימים אחרים מגיע אני לבד.
בהתחלה זה נראה טבעי. אבל עם הזמן הלחץ הולך וגובר. ההוצאות מתרחבות: תרופות, טיפולים ותזונה מיוחדת. אני מעביר חלק משכרי אל אמא בלי לבזבז מילה, והיא מקבלת זאת בשקט. תוך כמה שבועות נתחיל להרגיש בחסרים.
ההוצאות שלנו על הצרכים האישיים הולכות ונחסרות. נועם זקוק לנעלי בית חדשות, מעגל הקיץ של הילד יקר יותר, מכונת הכביסה נפרקה. גם לי, אחרי חמש שנים של חולצת חורף ישנה, היה צורך בחלופה, אך במקום זאת אני שומע מתמיד מהאישה:
תסבול, הדבר החשוב עכשיו אמא.
ואני מחייך, מבין שהבריאות חשובה יותר. ובתוך כך תחושה של משקל כבד מתגברת בתוכי. לא ברור לי כמה זמן זה יימשך ומה העתיד מזמן לנו.
ביום שבו קיבלתי חופשה קצרה לפני החג, שמעתי משהו מאמא שהזעזע אותי עד הלב.
ביום ההוא קיבלתי בונוס מהחברה סכום קטן, אבל נעים, על מה שלא ציפיתי. דמיינתי איך בערב נשתה יין, נעשיר גבינה ונקח חטיפים, ונשב יחד עם אורית, בדיוק כמו לפני כל העומס.
עם המחשבות האלו הלכתי לשוק וקניתי ירקות טריים, עשבים, חלב. חשבתי: «אליך, גילה, ואז חזרה הביתה, נתרכז בערב שלנו».
הייתה לי מפתחות לדירת האמא למקרה הצורך. פתחתי את הדלת והכנתי עצמי להיכנס. מהמטבח נשמע קול. בתחילה חשבתי שמדובר בטלוויזיה, אך כשהתקרבתי נוקדתי במקום.
גילה עמדה ליד חלון חצי פתוח, עם סיגריה ביד אחת ומשלחת שיחה בטלפון.
כמובן, אני עוד ארחיב את ההצגה, לחשה היא אל המאזין. ומה לי? הבן עוזר, החותנת קופצת לי על העקביים. אני לא יכולה לוותר על זה. תודה לך, ורוניקה, על המכתב.
המילים נקרעו לי מעיניים, כאילו קיבלתי מכה. נפגעתי, גביעתי את עצמי במזג הקיר והחבילה עם הקניות נזלה משלי. העגבניות והתפוחים נפלו על הרצפה ונפצו.
היום למדתי שהכנסת האורחים והדאגה לאמא הן מצוות, אך יש לזכור שגם למי שמטפל צריך מקום לשמור על עצמו, על משפחתו, ועל חלומותיו. אין זה חסר ערך לשאוף לרגע של נחת, ואם לא נוכל לתת לעצמנו אותו, האהבה תתפרק לאט לאט.
**לקח אישי:** כשאתה עומד על גבול העומס, אל תתעלם מהקול הפנימי שמבקש חיזוק בריאות המשפחה מתחילה בבריאותו של כל אחד מהחברים.
