אורית, מקואמת על הספה, משית את ידה על החלק התחתון של הבטן. כל התחושות חודרות, כואבות, מזכירות לה שמה שמחכה למעלה. שוב ושוב כאב פתאומי, דימום, אמבולנס, בית חולים, תחושה של ריק פנימי. זה היה הפלה, אין ספק. שלישית בשנתיים האחרונות, לפני זה שהיה הריון תקוע ולא היה, ולקודם הפלה. ההפלה ההיא עדיין רודפת אותה, תחושת חוסר האפשרות להיות אם.
היא תפסה את הטלפון והתקשרה למספר 101. חצי שעה אחרי היא נגררה למונית האמבולנס, ובדרך היא חיבלה את אורי, בן זוגה, כדי לומר לו שהיא לא תגיע לארוחת הערב.
שוב? שאל הוא, ואורית לא מצאה מילים לשוב. הדמעות זולגות משפמתה, דמעות של ייאוש ותסכול כלפי עצמה. כמה זמן עוד נמשיך כך? למה זה תמיד אותו הדבר? האם היא מודעת לסיבה? אם רק לא הייתה נזלת למרפאה של הרופא המסתורי, הכל היה מסתיים אחרת. אולי היום הם היו מחזיקים בתינוק של חמש שנים. אבל אין תינוק, ונראה שלא יהיה אף פעם.
איך זה כואב! היא נאנחה, והרופא רק כיוון את הזרמת המים והביט בה בתושייה.
שני ימים בבית החולים הרגישו כמו נצח. לבסוף היא קיבלה שחרור, והאורי הגיע עם זר פרחים, כאילו הכל נכתב בתסריט.
את נראית חולה, אמר הוא, והיא חייכה בחיוך חסר חן. אין טעם לשמוח; היא פשוט לא יכלה להביא לו ילד, וזה היה ברור.
בדרך חזרה, כשישבו יחד ברכב, היא משכה בחבילה של ורדים והסתבבה על האורי, ואמרה:
אני לא רוצה להמשיך לנסות. אני לא אצליח להביא לך ילד.
אל תאמרי זאת, עדיין יקרה, ניסה אורי לעודד, אבל היא רק חייכה במרמור.
אתה באמת מאמין בזה? חמש שנים של דיבורים ריקים. כמעט שלושים לי, לך כמעט שלושים וחמש. מספיק, נמאס לי לשחק תפקיד של אם מתעתעת. הרופאים אומרים שאין סיכוי, אולי הגיע הזמן להקשיב להם.
אורית, יהיו לנו ילדים, התנגד אורי, תזכרי את דבריו של פרופסור רזניק. הוא אמר שיש סיכוי אם נציית לכל ההוראות שלו.
איפה הפרופסור שלך? שאלה בקול מתוח. הוא כבר לא בחיים, איפה ההוראות? נעלמו כמו שלג באביב. מספיק, אורי, זהו. אני לא רוצה להכאיב לך, ולא לעצמי.
למה את אומרת זאת? שאל הוא בקול כועס, מבלי להסיט מבט מהדרך.
אורית נשמה עמוק ואז פנתה הצידה.
בואי נפרד. תמצא מישהי שתתן לך ילד, ותהיה שמח. אני לא ראויה לתמיכתך, להתחשבותך. אני ריקה, החיים לא יכולים להישאר בי, אני חסרת ערך.
הדמעות זרמו אל קרקעה. אורי אחז בידה, נשק אותה:
אל תדברי שטויות. נצליח. יש אנשים שמבינים בלי ילדים, ונוכל גם אנחנו. האושר לא רק במתנות חדשות.
ובכמותם, היא הקפיצה בין דמעות, זה מספיק, אורי. אל נא למנוע ממך את האושר האבהי.
אל נא למנוע ממני את האושר המשפחתי, חזר אורי במצב רוח רגוע.
זה היה הוא, אוהב שומר על האישה שלו, מתמודד עם ההפלה, מוכן לסבול כלום רק כדי שהיא תהיה לצידו. הוא נלחם, מתמודד עם מתחרים, ובחר בו סופק לעצמו את כל האושר שהכיל בחייו. רק קצוות של שמחה תינוק קטן לא זזו לעולם.
אורי ידע את סיפור אורית. הוא ידע שהיא לפניו הייתה נשואה לאיש מבוגר, שנאלצה לקיים בשלילתו של אביה, שהכריח אותה לבצע הפלה שנכשלה. כל זה הוביל למצב הנוכחי, ולא נראה שינוי אפשרי. אורית הייתה נשואה לאורי כבר זמן רב, ולא הייתה בקשר עם אביה, ואף כמעט לא ידעה על אחותה הצעירה.
לא תפתיע אותי אם אבא יום אחד יאלץ אותך להינשא למישהו אחר למען האינטרס שלו, אמר הוא.
האחות הקטנה, רינה, הייתה בת עשרים ושתיים, יפה וחכמה, בדיוק כמו האחות הגדולה, אך הייתה יותר משוערת לשירות אביה ולרצונותיו. האב היה שליט חד, מנחה את חינוך הבנות, לא נותן להן כל אפשרות לחופש, כמו קפטן של ספינה שמנהל אותה לפי רצונו.
אורית ברחה מהבית באוגוסט כשהייתה בת עשרים וארבע, פגשה את אורי וניתקה את הקשרים עם אביה. מאז הוא לא הרשה לה לתקשר עם רינה, ולכן כשפתאום על סף הבית של אורית הופיעה רינה, היא נדהמה.
מה קרה? שאלה היא מיד, ולא שמעה עד שהביטה בבטן המתבצרת של רינה.
ברחתי מאבי קיבלה בכי רינה ונכנסה לחיבוק של אורית. אחרי שבוע מהאשפוזים רינת התאוששה מעט, ואז הפתאום.
מה הוא רצה לעשות? שאלה אורית.
הוא רצה הוא רצה שאבצע הפלה.
אלוהים, את בהריון! קראה אורית, מביטה באחות, מבקשת נשימה. ומי האבא?
זה לא חשוב. רינת, זה לא משנה. זה באהבה. הוא נשוי, והוא לא רוצה ילד. האבא אמר שאם לא אבצע הפלה הוא יגרור אותי למרפאה בכוח.
אורית ובכי יחד עם רינת. רינת נראתה כה רכה, כה חסרת בטחון, כה קרובה לליביהן לאחר חמש שנות ריחוק. היא הפכה מציפור שמנה למרק של ברווז, אך התלות באבא הפכה אותה לחלקה של חיי משפחה מסובכת. אורית ידעה שכאשר רינה תחזור הביתה, היא לא תוכל להרשות לעצמה זאת.
אורי קיבל ברכות לבאות של רינת בביתם, ללא התנגדות, הוא תמיד תומך בהחלטות של אורית, כי הוא אוהב אותה יותר מדי כדי להתווכח איתה.
אחרי שבוע נוסף, רינת קבעה לעצמה שלא יכולה להמתין עוד עם האבא.
אני לא אפתח את הפה! צעקה אורית, תופסת את רינת בידי, אתה רוצה שיביא לנו נזק? תחשבי על הילד שבפנים, אפילו אם הוא לא שלך.
מאוחר מדי לבצע הפלה, הוא לא יוכל לכפות עלי, חיזקה רינת, אני לא אתן אף רופא לעזור לי בשבוע העשרים ואחד.
אבל הלידה המלאכותית עלולה להיות מסוכנת! השיבה אורית. לא תביני אף פעם. הוא יתן לך חומרים בקפה, ואת תתחילי ללדת. אתה מבינה? לא! רק אני יודעת!
דמעותיה של אורית הצליחו לשכנע את רינת, והיא נותרה איתם, אך היא עדיין חושבת על האבא ומרגישה אשמה כלפיו.
רינת ילדה בחודש יולי, והייתה מוכנה לחזור הביתה. אורית תפסה את הילד, חיבקה אותו בחוזקה:
לא אתן לו לקחת את הילד הזה לאבא המן רשע! אם אתה רוצה, לך ויקח את סירי, אבל אני לא אתן לו.
רינת העלתה כתפיים:
מה פתאום, הוא רק רצה שאחזור בלי הילד. ובכל זאת אתה נוטה להיות חלק מהתסכול שלו, קח את הילד הצעקן הזה ותן לי.
אורית ידעה שהדיכאון אחרי הלידה פועל על רינת. אולי אחרי חודש או יותר היא תחזור לקחת את הילד, אבל היא נהנתה להחזיק ילד קטן, להריח את ריחו, לשמוע את בכתיו.
את יודעת שהוא ייקח אותו חזרה, אמר באזהרה אורי, סביר שתשוב רינה לבקר את הילד.
אני מבינה, ענתה אורית, והלב שלה נקרע. לפי ניירת, סירי בן שלושה חודשים הוא של אדם אחר, ואין שום ערובה שהאבא יופיע.
כך קרה שהאבא של רינת התקשר לאורית, צעק בקול רם והזהיר אותה:
אם לא תחזירי את נכדי, אני אגזור לך ולבעלך ראש.
אורית שמעה את האמאירות בפנים, קרה לה חור בקור, והייתה מודעת לכל רגע שיכול לחול בפעם הבאה. אם לא היה אורי, שהגן עליה והיה מוכן לתת לה חיים, היא הייתה בורחת מיד. היא פחדה מאוד להסתכל בעיניים של האבא, והפגישה לא קרתה.
במקום זאת, חלה תאונה ברכב שבו נסעו רינת והאבא, שנפלו למוות במקום. סירי נשאר אצל אורית, והיא טיפלה בטיפול בהגנה על הנכד. אף אחד לא התווכח עליו, והיא קיבלה הזדמנות לחוות הורות. היא ראתה את זה כהזדמנות היחידה שלה. אורי לא התנגד, הוא הבין שאין ברירה אחרת.
הטיפול בניירת נמשך זמן רב, היא הלכה ממשרד למשרד, נזכרת בתשוקה לאחוז בתינוק. היא חשבה על האחות שלה, חרטה על האב, אך עכשיו היה לה ילד, כמעט של עצמו, דומה לרינת.
בזמן הבירוקרטיה, היא שכחה להגיע לבדיקה גינקולוגית קבועה. הרופאה קראה לה באדיבות:
יש לך איסדירות, אולי?
יש לי, אמרה אורית, רק סטרס, את יודעת.
איזה סטרס! הקיפה הרופאה. עשית בדיקה?
לא, היא מזינה בראש.
תבואי לאולטרסונוגרפיה! צווחנה הרופאה.
זה היה הריון שחיכתה לו הרבה זמן, לא רק הריון, אלא יותר משבועות יותר משנייםעשר שבועות.
זו הפעם הראשונה שאת מגיעה עד כה, אמרה הרופאה, סימן טוב. תשמרי על עצמך.
מה אתה אומר! יש לי תינוק בידיי.
יש לך תינוק בפנים! ובעל, תן לו לטפל בתינוק הישן בזמן שאת נושאת את השני. תסתכל על המסך! התינוק בריא, הוא ראוי לחיים.
אורית קיבלה, יצאה מבית החולים אחרי שני חודשים, הריון שמור ובטוח, מאמינה שהכול יהיה טוב. בבית חיכתה לה אורי עם זר פרחים, ושזה היה גם עגלת תינוק. בתוכה ישב סירי, צוחק, כשראה אותה. היא חייכה, נגעה בבטנה, חיבקה את בעלה ואז את הבן. בתוכה רעדה גם ילדה שצפויה להיוולד בעוד כמה חודשים ההזדמנות האחרונה, ההזדמנות המאושרת, החלום שהתגשם ותקווה לעתיד טוב יותר.
