Author: Lewis Simmons
יום חמישי,12ביולי2023 יוסי, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. והנה יוסי, תסתכל! קפצתי אל שער הכניסה של הקיבוץ, כמעט לא מאמינה למה שעיניי רואות.
אמא, כמה זמן עוד? עכשיו את הולכת לזכור את כל חיי? ענתה בקושי אלונה, בת חמשעשרה. לא כל החיים, רק עד שהסבתא שלנו עדיין כאן. אם היא תצא לחוץ, היא תאבד ותמשיך
זה היה בדיוק כשאת החיה הפזיזה, חתול חובקשיער, הופיע בחצר של הבניין ברחוב הרובע בתל אביב. אף אחד לא זוכר יותר מתי הוא נחת שם. הוא חיי בשקט כמעט בלתי נראית
דוד גרגורוביץ תמרר במבטן את אורן ברגישות של צל, כך שאורן לא הרגיש בעיניו. דוד, שכבר שני עשורים עובד במשרות ממעל, היה בחור מקצועי, חכם כמו חכם יהודי.
דפיקה עדינה חצויה בפתחה. קפאתי. מי יגיע בחצות הזה? הצעדתי בעדינות ופתחתי רק קצה קטן. במרווח הצר נצצו עיניה המודאגות של המשרתת ותיקה, אלמונית במבטה.
בבוקר מצאתי את עצמי שוב על צלע המיטה ההיא שבה הפקדתי את הלילה, אחרי שצערתי את עצמי עד תום. העיניים צורבות, השיניים יבשמו, והראש פועם בקצב של תוף חג.
אביטל עדיין לא יכלה להאמין למה שקורה. האם סוף סוף קיבלו את החלקתם? הם חולמים על דירת קיץ מזה עשור, אך החיים רצו קוֹשְׁרִים משכנתא, ילדים, לימודיהם, משבר
19אפריל2026, תל אביב יומן אישי היום אני נזכר ברגע שבו ענת כהן הודיעה לי שהיא מובלת. כמעט כל היום של החודש הראשון של ההריון, אני לא עוזב אותה לחלק מהקפה
סבלני, בתי! עכשיו את במשפחה אחרת, והכללים שלהם חשובים. את נישאת, לא באת לבקר. איזה כללים, אמא? כולם כאן משוגעים! במיוחד החמות! היא שונאת אותי, זה ברור!
אלונה לוי עמדה בחצר עם כמה מרפסות קטנות בידיה, והקצף שבקצות האצבעות נפתח באדממה. המחרשת העץ הקטנה נפלה ברעש קל על אדמת החול היבשה, השברה שכבות של קרקע פגומה.









