19אפריל2026, תל אביב יומן אישי
היום אני נזכר ברגע שבו ענת כהן הודיעה לי שהיא מובלת. כמעט כל היום של החודש הראשון של ההריון, אני לא עוזב אותה לחלק מהקפה או משימה היא רק רוצה שאקשיב, שאקח אותה לטיול בחוף הכרמל, או שאקנה לה פרחי אורח. היה ברור לי שהקשר שלנו מתפתח, ואני מרגיש שכל משאלתה היא משימה שאני צריך למלא.
כאשר הגיע המועד, לקחתי אותה לבית החולים איכילוב. אחרי כמה שעות של כאב, נולדה לנו בת קטנה ובריאה אלונה לוי. ראה אותה מבעד לשק הפוסט-פרב, הרגשתי נחת עמוקה ונשימות של הקלה. ברגע הראשון, חזרתי הביתה לשעת מנוחה, מתכנן איך נוכל לחגוג יחד עם המשפחה הקטנה שלנו.
למחרת, אחרי שחלפתי כמה קילומטרים כדי לבקר את ענת עם התינוקת, הגיע אלי מכתב מהאחות. האם יש לך את האישה? שאלו.
זה לא יכול להיות, עניתי בהשתוממות. אולי היא יצאה לשם כלשהו? חפשו אותה!
היא שלחה לי פתק מקופל פעמיים. כשפתחתי אותו, לבי הלבן מהמילים: אל תחפשו אותי.
—
בהמשך, אני נזכר איך הכרתי את ענת תחילה. היא הייתה המועמדת החדשה למחלקת השיווק במשרד שלי, ומיד נוצר קשר של ממש.
בוקר טוב, עמית, אמרתי לה עם חיוך חם, שהפך את מבטה של ענת למודגש.
בוקר טוב, היא ענתה בקול רך וחייכה בחזרה.
כך תתחילי את היום. אוקסנה, המנהלת הישנה, תדריך אותך. קראי את ההוראות, ותהיי מוצלחת, אמרתי, מצביע אליה. כמה מהקולגות רובן, רוני והן הציצו בנו בעיניים מתרקדות, וכאשר יצאתי, אוקסנה לחשה לראייה שלי: מאז מתי יובל מתעניין בעובדים חדשים? והן צחקו בקול רך.
ענת, בת 22, לא הייתה אדם של חוסר בטחון; היא בחרה לעמוד בצד ולצפות. כבר מגיל עשר, היא כבר הייתה מכוכב של מערכות יחסים סבוכות שללה קשרים עם מרצה מבוגר יותר כשפשוט נחשף לבושה.
אחרי כמה שבועות, הזמנתי אותה לשתייה אחרי העבודה בקפה על חוף הים.
למה לא? אתה המנהל שלי, ויש צורך בקשר טוב עם המנהל, היא חייכה, והסכמה הייתה ברורה.
באותו זמן, הייתי בן שלושים, עדיין רווק, והקשר שלנו הלך והשתחרר אנו נפגשנו, התאהבנו, ובסופו של דבר הודעתי לחברים שלנו שהזמנתי את ענת לחתונה שלנו.
היה לי משימתי למלא את כל משאלותיה של ענת אפילו את התנאים המיוחדים שלה. היא רצתה לדחות את הילד עד שאפקטיבית תרגיש מוכנה.
עד כמה זמן נמתין? שאלתי. היא ענתה: אני לא מוכנה עדיין, יובל. אל תדחף אותי למשהו שאני לא רוצה.
יום אחד, אחרי שהיא יצאה ממקלחת עם מבחן הריון בידה, קראתי בקול: ענת, את הרוויחה? היא הנהנה בראש ופרצה בבכי כאשר קיבלתי אותה בזרועות.
היא קראה לי חבובתי וחשפה את ההחלטה לבטל את ההריון. בטירוף, חזרתי לבית החולים בזמן, לפני שהיא נכנסה לחדר. חזרתי אליה במרוץ, ניסה לשכנע אותה: אל תוותרי, בבקשה, אני איתך עד הסוף. היא קיבלה, בתנאי שלא נחליף חיתולים ולא קם לילה על הילד.
כך עברתי את ההריון כולו, לא הרפתי מהיד שלה. כשהגיעה השעה, קיבלתי אותה לבית חולים, ולפני שהילדה אלונה נולדה, נשפתי בכובד ראש.
יום אחרי הלידה, חזרתי לבקר, והתקבלתי בפתאום עם הצהרה של האחות: האם האישה שלכם נעלמת? היא שלחה לי פתק שוב אל תחפשו אותי.
זה היה הפסגה של ההבנה: ענת לא חזרה למשרד, לא לביתי, ולא חיברה שיחות. היא שינתה את מספר הנייד שלה, ובחצי שנה קיבלתי שיחה קצרה: קח את חפציי, ארז ארז, אל תמתין לפרידה.
לא היה יותר שום שיחה על אלונה כאילו היא לא הייתה חלק מהחיים שלנו. כעת, היא הפכה להיות האם והאב של אלונה יחד עם אמי, שהייתה קרובה אלינו ועזרה לנו במטלות היומיומיות.
—
לאחר אירוע זה, חזרתי למשרד והתחלתי לתקשר עם סופיה רוזן, מכרתי מהמחלקה המשפטית.
סופיה, איך הולך? שאלתי. היא ענתה, הילד שלנו, דן, נכנס לתקווה של כיתה ב’, והיום קיבלתי שיחת מורים מהמרכז החינוכי.
קיבלתי שיחה מהאחות של דן, מרינה, שמספרת לי שבבית הספר של דן בית הספר עין הוד קרה אירוע.
בבקשה תבואו מיד, זה קרה כאן!
ריצה אל בית הספר, שם פגשתי את אלינה, שהייתה שם עם דן, והביטו זה בזה בחוסר הבנה. אלינה הייתה ילדה שגדלה במרכז המגורים של האמא, ולא קיבלה כלום מחברת האבות.
דן, שנולד במצב מרפא בלתי צפוי, היה בנה של סופיה ואוגר, שהודיע לפני הנישואין שלו, באירוע זה, שלא יוכל לקבל ילדים. הוא היה נשוי שלישי, והשתכנע שלא יהיה צורך באימוץ.
אחרי כמה חודשים, סופיה הרתה היא חגגה את תוצאות הבדיקה שמציינת שהיא שמונה שבועות הרונית.
אורי, יש לנו שמחה! היא ציינה, מניפה את ההוכחה. בקרוב נולד ילד, ואני שמחה כאילו היום נצלח.
אבל הוא, האורי שלי, הביט אליה בחשש: שמחה? למה אתה מתלוננת אם אתה כבר מתכנן להביא ילד מעולם אחר?
אחרי כמה שבועות, הוא נרדם והסתכל בעיניים של סופיה, טוב, אם זה יביאה ילד, גם אם הוא לא שלי, נמשיך.
למרבה המזל, דן נולד בריאותי, והזדהותו הגנטית הראתה שהוא באמת בנה של אורי. אבל האורי המשיך לטעון שאין צורך לשלם מזונות, אם לא שלי, אז לא אשלם.
סופיה בחנה בחיוניות, לקחה את דן מהבית והלכה לחייה של אמא, שהייתה למעלה מרצפת שכינה. היא עברה לחדר שכר, והחלה בתהליך גירושין עם אורי.
היום, אני מתבונן בעין התיקון של הכל, רואה את דן לומד בכיתה ב’ כמו כל ילד אחר, ואלונה משחקת בחצר בית החולים.
בין היום ליום, קיבלתי קריאה מבית הספר של דן תזכירו לי, תביאו את הילדים לאכול פיצה בחסות בית הספר, ישנה בעיה עם אלינה.
הגענו ללקח: בעינה מורה של דן והאמא שלו, מרינה, הציגה את המקרה: אלינה נחשפה לקשר עם דן, ושתיהן חייכו.
אל תדאגו, זה פשוט איהבנה, אמרתי יחד עם סופיה ויובל, והצחקנו.
בצחוק, הצעתי ללכת לפיצרייה המבורגרייה על הגבעה. אלינה קראה לשני ההורים: אמא, בואו נלך!.
הקבוצה הצעירה הבינה שהן באמת מתאחדות, ויובל הציע: אולי נזמין פיצה לשניים?
הילדים חיברו, חיבקו, והפיצה הגיע עם חצי משטח לכל אחד, כמו שבקולנועי של ישראל פיצה חצי.
אחרי ערב של צחוק, הילדים הביעו בחיוך: אם מישהו יפגע בי, תגיד לי.
ההורים חייכו, הקשר ביניהם נשאר, ולא נותר עוד קושי.
זכרתי את הפעם הראשונה שפגשתי ענת, איך הקשר שלנו הפך לחיבור עמוק, ואיך למרות כל העגמים, החיים שלנו ממשיכים לשגשג, אפילו כשאנו נתקלים באיבוד, פרידה ותקווה מחודשת.
היום, כשאור השמש נחת על תל אביב, אני מרגיש שלמרות שהיום חיי נמסרו למספרים ולשברים, המשפחה המורכבת שלנו עם אלונה, דן, אלינה, ואני נבנית על אהבה, על קבלה, על קפה של בוקר במרכז העיר, ועל פיצה משותפת.
זה מה שאני היום כותב ביומן, בתקווה ששיחותיי ימשיכו כך חיבור, הבנה והמשכיות.
