אמא, כמה זמן עוד? עכשיו את הולכת לזכור את כל חיי? ענתה בקושי אלונה, בת חמשעשרה.
לא כל החיים, רק עד שהסבתא שלנו עדיין כאן. אם היא תצא לחוץ, היא תאבד ותמשיך
ותמות מאחורי גדר, ונחיה עם תחושת אשמה אמא, אולי נותר לה ללכת? חזרה אלונה באתגר.
למה ללכת? תהתה רחל, מבולבלת.
שתלך ותיאבד. את אמרת לי שהייתי מתעייפת מהתעסקות איתה.
איך את יכולה? היא חמותי, לא קרובת משפחה, אבל עבורך היא סבתא אמיתית.
סבתא? אלונה קרצה, כמו תמיד כשהחלה לכעוס. איפה הייתה כשהבעל שלה עזב? כשסירבה לשבת איתי? עם הנין האהובה שלה? היא לא חרה עלייך כשחפשת כל עבודה כדי להרוויח אפילו שקל אחד היא גם האשימה אותך שהבעל הלך
תפסיקי מיד! נאנחה רחל. לבסוף סיפרתי לך את כל זה. רחל נשפה. חיננתי אותך לא טוב, כי אין לך רחמים כלפי הזולת, כלפי קרוביך. אני פוחדת שכשתהיי גדולה תתנהג ככה גם איתי. מה איתך? תמיד היית ילדה טובה, לא יכולת לעבור על גורים או גזעי כלבים, תמיד הבאתם הביתה. סבתא זה לא גוז או גור רחל נדנדה בראש עייפה. היא כבר נענשה. אביך לא רק אותנו עזב, הוא גם אותה עזב.
אמא, תלכי לעבודה, את תתעכבה. אני מבטיחה שאסגור את הדלת. אלונה הביטה באמא בעיניים חטאות.
טוב, כדי שלא נזכיר דברים שלא צריך אבל רחל נעמדה במקומה.
סלחי לי, אמא, לראות אותך כואבת זה כמו לראות עור ועצמות. את רק בחמישים, אבל הולכת כזקנה כרוכבת, בקושי משזזת רגליים. תמיד עייפה. למה את מביטה בי כך? מי ייתן לך את האמת אם לא בת חצימשפחה? אלונה הרימה את קולה שוב.
תודה. דאגי שהיא לא תדליק את הגז ולא תפעיל את המים באמבטיה.
בדיוק, אנחנו יושבות איתה כמו קשורים ברצועה. אין לנו חיים. אמא, בואי נעביר אותה לבית אבות. שם היא תהיה במעקב רציף. היא לא מבינה שום דבר
את שוב? רחל חטפה את אלונה.
כולם יהיו טובים יותר, ובמיוחד היא, המשיכה אלונה מבלי להבחין בכעס המתגבר של האם.
לא רוצה לשמוע עוד ממך. לא מתכננת להעביר אותה לשום מקום. כמה זמן נשאר לה? נשאר בבית
היא תעבור איתנו. לך לעבודה. אני לא הולכת לשום מקום, אסגור את הדלת, מבטיחה, אלונה חזרה בקול חריף.
סליחה. הרגשתי כעס עלייך כולם מטיילים ואת דואגת לסבתא.
הם המשיכו לדבר, לא שמים לב לדלת החדר של הסבתא שנפתחה. היא, כמובן, שמעה הכל, אך כמעט ולא הבינה, והרגישה שכבר תשכח אחרי שנייה.
רחל הלכה לעבודה, ואלונה נכנסה לחדר שהיה לה לפני כן, שבו עכשיו גרה רבקה.
מה רצית? שאלה אלונה.
המבט של רבקה לא הביע רצון.
בואי, אתקבל לך ממתק, אלונה סייעה לסבתה לקום והובילה אותה למטבח.
אתה מי? סבתה קפצה במבט ריק.
שתיי תה, חייכה אלונה והניחה לפני רבקה ממתק.
רבקה אהבה מאוד ממתקים. הם היו מסתירים ממנה ממתקים, נותנים רק אחד עם כוס תה. אלונה צפתה ברבקה שמפרקת את הפצפוץ הצבעוני. שערה האפור הדק נצטבע בעור פחוס. אלונה הסתכלה על כך והסתירה.
לפני כן, רבקה צבעה ושחיקה את שיערה, קיבלה תסרוקת מפוארת. היא השתמשה באדום מבריק לשפתיה, ציירה גבות קשתיות. אלונה זכרה את ריח הפרפום המתוק שלה. גברים תמיד שמו לב אליה עד שהיא איבדה שפיות.
אלונה לא ידעה מה מרגישת כלפיה: חרטה, רחמים, או שנאתה? צלצול קצר בדלת היסח אותה ממחשבותיה.
כנראה שמישה שכחה משהו, הלכה אלונה לפתוח.
במקום זאת, עומד שם יואב, ידידו של אלונה, תלמיד תיכון. רחל לא אהבה את חברותם, ולכן הוא ניסה לבוא כשהיא לא הייתה בבית.
היי, למה כל כך מוקדם? רחל רק יצאה, לחשה אלונה.
יודע. היא לא ראתה אותי.
מילה! נשמע קול רבקה מהמטבח.
מי זה מילה? שאל יואב.
זה איך אמא קוראת לי, וגם כאמצעי לבתּה. עכשיו אביא אותה לחדר. לך למקלחת ושב בשקט. היום יש לה הארה, אלונה דחפה את יואב לכיוון המקלחת.
אין אף אחד שם. אלונה נכנסה למטבח וראתה כוס ריקה ופצפוץ על השולחן.
אני רוצה תה, אמרה רבקה.
אבל אלונה הבינה שהסברים שלה חסרים.
רבקה שכחה במהירות מה שקרה הרגע שעבר, אך זכרה היטב את עברה הרחוק. היא לעיתים הבלבלה, לא מזהתה את אלונה עם רחל, אך היו רגעים של הארה קצרים ונדירים.
אלונה לא ידעה אם רבקה משקרת כדי לקבל עוד ממתק, או באמת שכחה שזה הרגע שתתה תה. היא שמה לב, נשפה, והניחה שוב לפני רבקה כוס תה וממתק נוסף.
רבקה פתחה את הממתק באצבעותיה הלא משועבדות. כשתרתה הכוס, אלונה לקחה אותה לחדר שלה, שמנה אותה על המיטה.
עכשיו תנוחי, אמרה אלונה וסגרה את הדלת מאחוריה.
מאחורי המקלחת יצא יואב.
אפשר לצאת?
כן, לכו למטבח, אלונה הביטה בדלתות אם ננעלו והלכה אחרי יואב.
הם ישבו במטבח בצמוד, האזינו למוזיקה בטלפון כל אחד עם אוזן אחת של האוזניות. אלונה כיסתה עיניים, הנידה בראש לקצב. היא לא שמתה שהסבתא חצתה לשער הכניסה
כאשר אלונה הלכה לשער כדי להעביר את יואב, היא ראתה את הדלתות פתוחות. היא רצה לחדר, אך הסבתא לא הייתה שם.
הדלת לא נעליתי. היא נעלמה. אמא תחשוב שזה בכוונה, כמעט בכי אלונה.
למה היא תחשוב כך? שאל יואב.
את לא מבינה. היום אמרתי שהיית מצויין אם תצא ותיאבד. אמא תחשוב שלא סגרתי את הדלת בכוונה, כדי לקלקל לי.
טוב, תתלבשי, נלך לחפש. היא לא יכולה לנסוע רחוק, אמר יואב.
אלונה הביטה על המעיל השחור של הסבתא, היה במקום. נעלי ההלכה גם שם.
היא הלכה בחולצה ובג׳ינס? חקרה אלונה מבולבלת.
אולי היא אצל השכנים? יצאה למדרגות ולא זיהתה את הדירה אני במרפסת, ואת תסתובבי בדירות, יואב רץ במעלה המדרגות.
בקומה, אינסוף דפנות לא נענו. אלונה נזכרה שלא לחפש יותר, רצה אל הרחוב. יואב רץ סביב החצר, מחפש תחת שיחים, מתחת למגלשה של פארק הילדים
אין שום מקום. בואו נבדוק בגינות של השכנים. תעשי ימינה, אני אשמאל, מי שמוצא ראשון קורא לשני. נפגש כאן, קבע יואב והמשיך לרוץ.
אלונה רצה עד למתחם האוטובוסים, אך רבקה לא נשארה באף מקום. כמה זמן חלף? חצי שעה? ארבעים דקות? לאן אפשר ללכת בחולצה ובג׳ינס?
צריך להתקשר למשטרה, אמרה היא.
חכי. תזכרי מה היא אהבה לספר? איפה הייתה הכי שמחה? שאל יואב.
אלונה חשבה, אך לא זכרה דבר. היא שמה כתף.
טוב, נרחיב את החיפוש. אתה רץ לכיוון בית הספר, אני לכאן, הוא הורה.
אורות הרחוב לא כל כולם פעלו. קטעים חשוכים של רחוב אלונה חיפשה לעבור במהירות. היא הרגישה שמישהו מסתתר מאחורי השיחים. קרובה לבית הספר, היא פתאום נזכרת בסיפור רבקה. פעם היא שכחה מחברת בכיתה וחזרה לקחת אותה, אך שומר הדלת נעל את הכניסה. רבקה קפצה מהחלון בקומה הראשונה וכמעט נשברה רגל.
למרות שסבתה לא למדה שם, היא תמיד סיפרה על המקרה כשחצתה. אלונה דחפה את שער הגדר לא ננעל. בית הספר היה בצורת אות “פ”. היא עברה על חצי אחד, ראתה קבוצה של בחורים שמצחקים על מישהו. “סבתא!” הבינה אלונה וברחה אליהם.
רבקה עמדה במרכז החצר בחולצה כחולה-אפור. אחד הבנים ניגש אליה עם פצפוץ ריק. כשהיא נגעה בו, חשבה שזה ממתק, אך הילד משוך את היד וכולם צחקו בקול רם.
היא לא מבינה כלום. מאיפה ברחת? רוצה ממתק? הילד הציע שוב.
תפסיקו! קראה אלונה בקול רם.
הבנים הסתכלו עליה.
עוד אחד!
אתה מי? נכדת?
עם הסבתא ברחה מהבית הפרט?
נכדה מה? רוצה ממתק? הילד עם הפצפוץ הלך אל אלונה.
האחרים הלכו אחריו.
אלונה נסוגה. הבנים חקרו את האזור, חודרים סביב רבקה, לא צחקו יותר, רק הרגישו מאוימים. אלונה חזרה לאחוזת המעפילים, דלתות השער נותרו פתוחות. כרגיל, הבנים קפצו על אלונה.
אלונה נגדה בידיה, ניסתה למנוע אותם מלהתקרב, אך שלושה מהם. אחד תפס את ידה, השניים האחרים לחצו עליה אל הקורה היא לא יכלה לזוז. הם חקרו מי יהיה הראשון.
כולם פנו ממנה! קרא יואב מהצד.
שניים נפתחו ממנה, אך השלישי עדיין חיבק אותה בידיים. עכשיו הבנים נלחמו עם יואב. אלונה מכהה ברגל את הבן שתופס אותה. הוא צועק ומשחרר אותה. היא מצאה קלטה על הרצפה, הרימה אותה, רצה למען שמירת קרב, וניסתה להכות את אחד מהבנים בראש, אך היא קפצה ונפלה על הגב.
הבן קפץ על אלונה, היא ברחה אל שער הגדר.
נערה, רוצו אלינו. קראנו משטרה ראתה אלונה גבר ואישה מעבר לשער. אלימות, אין להם חיים.
הזכרת המשטרה גרמה לבנים לברוח. אלונה חזרה אל יואב.
תעזור לי אחרי זה. שום תודה, נודף קולם של הגבר והאישה.
העיקר שהכול עבר בשלום, אמרה האישה.
אלונה עזרה ליואב לקום מהקרקע. הם ניגשו אל רבקה המפוחדת, היא חשבה שמדובר בקטורים שוב.
היי, זאת אלונה. בואי נלך הביתה, אלונה חיבקה אותה.
מה? אני מחכה לבוריה. השיעור שלו יסתיים
בוריה סיים את הלימודים לפני זמן רב. בואי.
שמתי לב, פתאום אמרה רבקה.
מה שמעת? שאלה אלונה במתיחות, אך היא מיד הבינה את המשמעות.
אולי באמת רבקה מבינה יותר ממה שהן חושבות?
מירה רוצה להעביר אותי לבית אבות. אל תתנו לי, רבקה בכיתה.
טוב, נלך, קרור וקול, אתה במעיל אחד, אתה תחלה לחלות ותהיה במרפאה
לא רוצה למרפאה, נאנחה רבקה.
הם חזרו לבית, אלונה חולפה עליה, היקרה לה תה חמה עם ממתק, והניחה אותה לישון.
איך תחזרי הביתה? כולך דם ולכלוך, אלונה ויואב עמדו בפתח הדלת.
שום דבר, העיקר שמצאנו את הסבתא. ואתה, אלונה, עשית עבודה טובה, לא נפלתי, חייך יואב.
ממש נפלתי. אם לא היית כאן
הכל בסדר. מתנצל, זו האשמה שלי שהדלת לא ננעלה
אלונה סגרה את הדלת אחרי יואב וישבה לשולחן במטבח. הגוף שלה כבר לא רעד, אך היא לא יכלה להרגיע את עצמה. היא חשבה שאם לא הייתה מוצאת את הסבתא, היא הייתה חיה כל חייה עם תחושת אשמה, כמו שאמא אמרה. טוב שהכול הסתיים בשלוםכך למדתי שהחמלה והסובלנות הן המפתח לשמור על לב שלם גם כשהחיים מציבים אותנו באתגרים קשים.
