Author: Lewis Simmons
היי, אורלי! איפה את? תפסי אותי מהר, אל תחזרי הביתה! שמעת אותי? אין לי כוונה לשחרר אותך! קטנה בת חמש, מתגנבת לתוך שעתות החמוצים מאחורי הגדר של בית כפרי
כאשר אייל כהן חוגג יום הולדת חמישים, הכל השתנה סביב אורלי לוי: הבגדים, השיער, אפילו בבושם שלה. בתחילה חשבתי שמדובר רק במבצע ליום הולדתה, אך מהר הפכה זו לשגרה יומית.
יום שלישי, 10 ביוני 2026 היום לפני שנתיים איבדתי את בתי אורית ובעלה נפתלי בתאונת דרכים קודרת. מאז אני מנסה לגדל את שני הנינים, נדב וירון, ולבנות חיים יציבים עבורם.
יומן12במרץ2026 היום נטלתי הפסקה מצידת דייגי הכרישי. היינו על הסירה הקטנה שלנו, משייטים ברוגע על פני הים של חיפה, והאור של השמש היה חד וברור, רוח קלה נחשפה מאחורי הגלים.
מאמא שלך באה, בואי לאסוף את הדברים. קיים הרושם שכל ילד במקלט מחכה למילים האלה. אבל שירז קפצה מהן כאילו קיבלה מכה. בואי, אספי, למה את עומדת?
היום הלכתי עם החברות שלי, ליז ולינה, לשוטט בפארק הירקון. פתאום ראינו זוג מבוגר מנשק בעדינות, הגבר לוחש משהו לאוזן של האישה, והיא מחייכת באושר.
היי יקרה, רציתי לשתף אותך במחשבות שלי, כי מרגיש לי שבאמת אין אף אחת אחרת שמבינה. אני כבר שישים ושבע, ובפעם הראשונה בחיים מרגישה כאילו פשוט נעלמת: הילדים
הבנתי מיד, כששלפתי את המגבת שהוציאה משיח, שהמגבת הייתה בעצם חיתול צבעוני ישן, ולחצתי יותר חזק. פתאום קפאתי: בפינה של החיתול שוכב תינוק קטן.
ילדה, איתו את מדברת? שאלתי. אני מחפשת את אמא, ראית אותה? בחינה אותי ילדה קטנה בכחשת חמש שנים, עיניה קפואות כזכוכית. הייתי בלב שלב של דירה בירושלים, רק
יום שלישי, 12 במאי היום היה מלא במחשבות סוערות, ולכן קבעתי לעצמי לכתוב כאן, במחשב שבסלון, כדי לא להרפות מהרגשות. הטלפון רעם בפעם הרביעית בחצי שעה, והקול









