היי יקרה, רציתי לשתף אותך במחשבות שלי, כי מרגיש לי שבאמת אין אף אחת אחרת שמבינה. אני כבר שישים ושבע, ובפעם הראשונה בחיים מרגישה כאילו פשוט נעלמת: הילדים, הנכדים, אפילו הגבר לשעבר, ולא אפילו העולם סביב.
פיזית אני כאן הולכת ברחוב, עוברת לבית המרקחת, קונה לחם, מניפה את המרפסת שמול החלון. אבל בפנים, הלב ריק וגדל בכל בוקר שמתחיל, מאז שהפסקתי לשרת בעבודה. שום מישהו לא מתקשר לשאול אמא, איך את?.
אני גרה לבד, כבר שנים. הילדים גדולים, יש להם משפחות משלהם ומתגוררים בערים אחרות: הבן שלי גר בתל אביב, הבת שלי בחרוסת (רחובות). הנכדים גדלים, ואני כמעט לא מכירה אותם. לא רואה אותם בבית הספר, לא סורגת להם צעיפים, לא סופר להם סיפורי לילה. אף פעם לא הוזמנתי לבקר אפילו פעם אחת.
פעם שאלתי את בתי:
למה את לא רוצה שאני אבוא? אולי אעזור עם הילדים
היא ענתה בקול רגוע אבל קר:
אמא, אתה יודעת בעלך לא סובל ממך. את מתערבת בכל דבר, ויש לך את הדרך שלך
זה פגע בי עד ללב. הרגשתי נבזה, כועסת ופגועה. לא רציתי להיבדל, רק להיות קרובה. אבל המסר היה ברור: את לא רצויה. לא רק מהילדים, אלא גם מהנכדים. כאילו נמחקתי. אפילו הגבר לשעבר, שגר בעיירה סמוכה, אף פעם אין לו זמן לבוא לבקר. רק פעם בשנה שלוחח לי הודעה קרה של חג המולד, כאילו זה עושה לי טובה.
כשהפרשת לי פנסיה חשבתי: סוף סוף זמן לעצמי. אתחיל לסרוג, אלך לטיולים בבוקר, אקח קורס ציור שתמיד רציתי. במקום שמחה, הגיע לי חרדה.
קצת אחרי זה עלו לי תסמינים מוזרים: פעימות לב מהירות, סחרחורות, פחד קיצוני למות. ביקרתי כמה רופאים, עשו לי א.ק.ג., רנטגן הכל נורמלי. עד שרופא אחד אמר לי:
גברת, זה מקורו ברגש. אתם צריכים לדבר עם מישהו, להיות חברתיים. אתם מאוד לבד.
זה הרגיש גרוע מכל אבחנה, כי אין גלולה שמרפאת בדידות.
לפעמים אני הולכת לסופר רק כדי לשמוע את הקופאית מדברת. לפעמים יושבת על ספסל בפארק עם ספר, מדמה שאני קוראת, מקווה שמישהו יתקרב. אבל כולם תמיד ממהרים, יש להם מטרה. ואני רק קיים, נושמת, זוכרת.
מה עשיתי לא נכון? למה המשפחה נברחה? גדלתי אותם לבד; אביהם הלך מוקדם. הייתי עובדת משמרות, מבשלת, מגהצרת מדים, מטפלת בהם כשהם חולים. לא שתיתי, לא יצאתי. נתתי את כל מה שהיה לי.
ועכשיו אני מרגישה רק עוד עומס.
הייתי קשה מדי? סמכותית מדי? רציתי רק את הטוב ביותר עבורם, רציתי שייהיו אנשים טובים ואחראיים, רציתי להרחיק אותם מחברות רעות. ובסוף נשארתי לבדה.
לא רוצה רחמים, רק רוצה להבין: האם הייתי באמת אם שגויה? או שזה פשוט הקצב של החיים המודרניים משכנתאות, שיעורי אחריבית, ריצות אינסופיות שאין יותר מקום לאישה מבוגרת?
מישהו אומר לי:
מצאי בן זוג. תצטרפי לאתר הכרויות.
אבל אני לא יכולה. אחרי כל השנים האלו של בדידות, אין לי את האומץ להיפתח, לאהוב, ולא לאפשר למישהו זר להיכנס לחיי. והבריאות שלי כבר לא כמו פעם.
גם לא יכולה לעבוד. לפני, הייתה קבוצה של שיחות, צחוקים. עכשיו רק שתיקה. שתיקה כבדה שלפעמים מאירה בטלוויזיה רק כדי לשמוע קולות.
לפעמים תוהה אם אבא אעבור, האם מישהו ישים לב? לא הילדים, לא הגבר לשעבר, אפילו לא השכנה של הקומה השלישית. והחשבה הזאת ממלאת אותי בפחד.
אבל נושמת עמוק, קמה, מכינה תה במטבח, ומדברת לעצמי: אולי מחר יהיה יותר טוב. אולי מישהו יזכור. אולי שיחת טלפון. מכתב. אולי עדיין יש לי מה לתרום.
כל עוד יש תקווה, אני אחזיק בחיים.
