היי, אורלי! איפה את? תפסי אותי מהר, אל תחזרי הביתה! שמעת אותי? אין לי כוונה לשחרר אותך!
קטנה בת חמש, מתגנבת לתוך שעתות החמוצים מאחורי הגדר של בית כפרי קטן, יושבת על האדמה החמה, מכסה אוזניים כפיים וממממת לעצמה משהו שקט.
תזעקי! אורלי לא שומעת! אם רק אפשר לסגור את העיניים ולא לראות את האישה היפה הזאת, שעומדת במרפסת של הבית של סבתא! אבל לא, אחרת היא תמצא את אורלי. זה כבר קרה. אז אורלי הסתתרה מאחורי בית המלאכה של הכלב שלו, ונסגה לשקט עד שהיא אפילו נרדמה. התעוררה רק אחרי שזכתה במכה חזקה, ואז משכו אותה מהאוזן עד שהיא פחדה לגעת בו בכלל. כאב ממש.
האישה היפה הזאת לא אמא של אורלי, היא דודה נטע, אחות של האמא. נטע לא אוהבת את אורלי, כי היא “בלי אבא”. מה זה אומר? אורלי עדיין לא יודעת, אבל היא משערת. היא שאלה את יובל, השכנת, שכבר בן ארבעה עשר וקצת מבוגר ממנה. יובל אמר שזו אומרת שאין לאורלי אבא ולא אמא, רק דודה וסבתא. סבתא תמות, ונטע תצטרך לקחת אותה, אבל היא לא רוצה. לה יש ילדים משלה.
למה כל העונש הזה?! אמא! למה את שותקת! את כל האשמה! חינכת את נטאלי, והיום מה נעשית? הדירה שלי לא גמישה! דוחפים שם כמו קונכיות במרק! אני, בעל, שני ילדים וחמות! והכל בחדרים קטנים! לאן נשלח את כל זה? למה?
אסור כך, נטע! היא גם ביתך!
היא לא שלי! לא ביקשתי שתהיה לי בת! ונטאלי אמרה שלא ייצא לה שום דבר עם ה”אהוב” שלה! זכיתי? ברור! נטאלי כבר לא כאן, והאיש נעלם כמו רוח בבוקר!
הילד מה אשמה?
שום דבר! משא… אין לי כוח, אמא, מבינה? אין לי כוח! שלפילים שלי… לא מתפגעים… אני מתעסקת בניסיון להרוויח שקל נוסף, והכל לא עובד! שוברתי כוס בבית הספר, ובת של חברה רוצה ג’ינס חדש… מאיפה אני אצליח את כל הכסף? מצאתי מיליון… האבא שלהם לא נותן אפילו אוויר! הוא מקבל משכורת ומסתובב כקולוקס! אני, כאילו, כל שקל הוא של המשפחה! וכשזה באמת שקל, הוא לא מודע! אני עובדת בעבודה כפולה, והוא בעבודה אחת מתעייף, חביבי! עבודה לא נועדה להיות קלה! יושבים במעגל ומזלזלים חצי היום, עד שהמנהל נותן קילף על הצוואר! ואז באים, מגרדים קצת. וכולם מרוצים! איך אפשר לחיות, אמא?
מצטערת, בתי, שאין לי מה להציע… אבל לתת אותה לבית יתומים זה חטא!
החטא הזה, אמא, לא שלי!
מי מתווכח!
לא אוכל לאהוב אותה, מבינה?
אז אל תדאגי! העיקר שהיא תהיה בבית! מבוכה… הו, נטע… לא אמרת שהחיים היו קלים יותר אם אהבו אותך? עכשיו היא צריכה אהבה… נשמה חיה…
נשמה… אותך, אמא, לא ניתן לשאת סיפורי אהבה אם היא חיה! היא תמיד תבקש. מאיפה? לא תאמרי? וגם לא תדברי על אהבה! עבר הזמן שהייתי צריכה אותך! מספיק! הילדה גדלה… התחילה לחשוב…
אורלי, שהייתה מחבאת את עצמה תחת המיטה של סבתא, לא הבינה חצי מהשיחה, אבל זכתה בזיכרון כמעט של כל מה שנאמר. מטפלים בגן הילדים תמיד שיבחו אותה על זיכרון חזק. היא מנסה לשמוע בקפידה ולספר הכל מילה במילה!
אורלי! כמה זמן אתה קורא?! אם לא תבואי עכשיו, תשתכחי רעבה! דודה נטע הופיעה שוב במרפסת, אבל רק לרגע.
סבתא חלה שוב, והקראתה של סבתא נשמעה עד במקבץ של השעתות הרחוקות, למרות שהגדר והחמוצים היו רחוקים מהבית.
תן לה להיות רעבה! לפחות לא תקועה! אורלי יודעת למה היא נצרכה לדודה. נטע בוקר קבעה לאורלי לשטוף חצי מהחצר ולנקות את המדרגות במרפסת. אורלי נשכחה. התחילה לשחק. יובל נתן לה מכונית ישנה אדומה בלי גלגל אחד. אורלי שמחה! יש לה כמה צעצועים: בובה ישנה בשם מרחב, שסבתא רק תפרה ממגבת ישנה, ושׁׁאר. ארנב אפור עם עין אחת הוא האהוב עלי. וגם צמידים של אמא, כחולים ויפים אבא של סבתא קנה אותם. סבתא אמרה שמחירם כמו עליית מזוודה ביום השוק. אבל לא חשוב לאורלי כמה הם יקרים. היא משטחת חוט עם הצמידים על המדרגות, והם הופכים לים, הר והדרקון, כמו בספר שלא מותר להוציא מהמדף. סבתא אסרה! היא אומרת שאורלי עלולה לקרוע את הספר.
זה מציק! אורלי אף פעם לא קרעה ספרים! היא אהבה אותם, אפילו בלי איורים. היא עדיין לא יודעת כל האותיות, אבל שלוש למדה כבר. כשפוגשת אותיות על שורות של ספרים, היא מתלהבת. אם תזהה אחת, תדע עוד אחרי שלמד! צריך רק לנסות קצת.
הערב מכסה את החצר במצעים קלים של חשכה. קוץונים מזמזמים סביב האוזן, ואורלי נושמת. זמן ללכת הביתה. כנראה שלא ייתן לה לאכול, אבל דודה נטע רצה כמה פעמים סביב החצר, תפסה כמה מטלות, ועכשיו היא עייפה. איתה כבר לא נשאר כוח לאורלי. היא תתלונן קצת והכול יחלוף.
אורלי יוצאת מהמחבוא ונוצלת למרפסת. שם יושבת על המדרגות דודה נטע, מבוּזעת.
הגעת? אה, חיי… איפה הלכת? מלאה קימוטים… לך הביתה!
אורלי נושמת. היום לא יוכלו לקרוא לה יותר. גם המבוגרים נמאס להם מצעקות. אפשר ללכת לסבתא, לשים חזה על היד החמה והיבשה שלה, לחכות כמה שניות. הכאב יפחת, והסבתא תתאכזב קצת, ואז היא תתגעגע לאורלי. זה הכי חשוב ביום שלם. נגיעה קלה, לחישה שקטה ומילים…
אני אוהבת אותך, קטנטנה שלי! אוהבת…
אף אחד לא אמר לה את המילים האלה לפני. אמא לא הספיקה, ונראה שגם דודה נטע לא ידעה. אורלי שמעה איך היא מותחת את סבתא על כך שהיא “מדברת רק בקצרה” ולא אמרה “לאהוב את בתה” אף פעם.
אורלי לא מאמינה. זה בלתי אפשרי. מבוגרים משונים. הם שוכחים את הטוב. היא שאלה פעם נטע למה היא עושה את זה. זה כמו לגרד פצע. אם תגרד, זה כואב שוב ושוב עד שהפצע נרפא. אבל אם תגרד כל הזמן, החתך נשאר. למה? כי “הידיים מצריקות”! כך סבתא אומרת, והיא מתלוננת על אורלי כשזה קורה. מעניין, אם לא אוהבים, מה כואב? הנשמה? סבתא הייתה אומרת שזה כך. ובכן, מה מציק בנשמה שמחפשת לעשות כאב שוב ושוב? משוגע, נכון?
אם היו שואלים את אורלי, היא הייתה אומרת למבוגרים מה צריך לעשות כדי שכולם יהיו טובים. לסבתא להגיד לנטע: “אני אוהבת אותך!” ולחמול אותה, כי סבתא מרגישה עמוקה בחיי הערב. זה כל כך פשוט! לקחת ולחמול! ולנטע… לאפשר לה לעשות זאת. נטע חזקה! חכמה! אבל אורלי מרגישה חמלה כלפיה… לפי נטע, אף אחד לא אוהב אותה… ואף אחד לא אהב אף פעם. זה שקר, כמובן, אבל אם לא היה אהבה, היא לא הייתה בוכה על הכרית בלילה. אורלי יודעת זאת, כי היא בוכה בעצמה… היא יודעת שכאשר הסבתא תמות, אף אחד לא יאהב אותה…
הסבתא נענעה את ראשה, אמרה מילותיה ושחררה.
לך, מותק, זמן לשינה!
אורלי הרגילה לציית. היא פונה והולכת, בלי להרגיש איך סבתא מצטלבת על גביה ולוחשת.
צמא מאוד, והיא מחלקת למטבח, חיפוש אם נטע שם.
היא שם…
מה את עושה?
מים…
הרבה מים… מתלוננת נטע ושופכת כוס חלב, מציבה לפני אורלי צלחת של תפוחי אדמה ופרוסת לחם גדולה. תאכלי! חיממת מים. אמא אשפוך, אחר כך אותך. קימוטת כמו שד!
נטע, חולפת ליד אורלי, מגישה לה חיבוק ראשי. פתאום אורלי עושה מה שהיא רצתה הרבה זמן. היא נזלת מהכיסא ומחבקת את רגלי נטע, שלא מצליחה להגיע אליהן.
מה זה? נטע, נבהלת, מרחיקה את אורלי. מה?
אני אוהבת אותך. אם אף אחד לא רוצה… אפשר?
השאלה נשארת פתוחה. נטע בוכה ומברחת מהחדר, דוחפת את אורלי. אבל היא יודעת שזה לא תופס, זה לא מסוכן… עכשיו אפשר לאכול ולשתות חלב. נטע תבכה ותרגע. זה לא יכאיב יותר… אולי קצת פחות. אורלי יודעת גם זאת. אפילו שינוי קטן זה טוב! כי יש לה רגע של ערב עם סבתא, לחשוב על הטוב ולא על הרע… אולי גם נטע תצליח? אם אנשים חושבים על הטוב, החיים קלים יותר, גם אם מישהו פוגע בך.
נטע חוזרת למטבח, ממלא אמבול במים חמים ומרחיצה את אורלי. היא מרחצת בשקט, לא צועקת, משאירה ספוג מתפזר ברוך, לא כמו רגיל.
לך! תגלשי. הגיע הזמן!
ציווי קצר, אורלי נושמת. אפשר להיכנס לחדר הקטן, לשכב במיטה שלה, להסתתר תחת שמיכה קלה, ולהתפזר לשיחה שקטה עם האמא. כל ערב היא מדברת עם האמא, חלק קטן על הכל. סבתא אמרה שזה טוב. נכון. והאמא שומעת. היום אורלי מתכננת לספר לאמא על נטע, ולספר שגם מחר בבוקר היא תקום מוקדם ותשטוף את המדרגות במרפסת, כמו שביקשה נטע. היא אוהבת לארגן, רק שלפעמים שוכחת.
אבל בבוקר, אורלי לא מצליחה לעשות כלום, כי נטע קמה מוקדם, מחבקת, באופן מוזר, ומוציא אותה מהבית, כששכנה של סבתא מחכה.
תן לה לשהות כאן כמה זמן. אין מקום לה.
אפשר להפרד?
למה? עד שתשכח תזכור אותה חייה. היא עדיין קטנה.
נכון. טוב, אני אוכל אותה ואבוא לעזור.
תודה…
כמה ימים לאחר מכן, אורלי והדודה נטע נוסעות באוטובוס לעיר תל אביב.
בית סבתא לא תחזור אליו עוד. הוא ימכר בעוד שנה, והדודה נטע תגיד לאורלי שהיא כעת בת שלה רשמית. המילה הזאת לא מוכרת לאורלי, אבל איך היא נשמעת? אהובה.
גם נטע תתן לאורלי לקחת איתה לבית העירוני את הארנב הישן שסבתא נתנה לה לפני הרבה זמן. ארנב עם עין אחת, קרוע במקור, אבל עכשיו נטע תפרה אותו. היא רצתה לתפור גם את העין, אבל לא מצאה כפתור מתאים. אמרה שהיא תעשה זאת מאוחר יותר; לא דחופה.
הדבר העיקרי הוא שכל ערב אורלי מגיעה עכשיו לדודה נטע, והיא עושה את מה שסבתא עשתה מלטפת אותה על הלחי, אומרת מילים שרצויה לשמוע ולשמוע… כל היום!
אני אוהבת אותך…
כאשר נטע אמרה זאת לראשונה, אחרי שהסבתא הלכה, אורלי לא האמינה. ואחרי זמן רב, היא עדיין לא האמינה. אבל תמיד היא הגיבה:
ואני אוהבת אותך!
עכשיו היא מאמינה.
כי נטע אומרת את המילים לא רק לאורלי, אלא גם לילדיה, לבעלה. הוא לא שומע את זה כל יום, אבל גם הוא מאמין. כמעט כמו אורלי. ועכשיו הוא מאמין וענה. לא במילים, אלא במעשה. הוא מצא עבודה נוספת ולא זינק אותה. הוא אמר: כשיש שניים, יש שלושה, ותן לאורלי להישאר. אז גם הוא אומר לה את המילים. לפעמים…
כמובן, האח והאחות של אורלי מציקים לפעמים, אבל זה לא מפחיד. המפחיד הוא כשאין אף אחד. אורלי לא חווה זאת, אבל היא משערת. עכשיו היא קוראת. בספרים יש הרבה דברים כתובים. היא מאמינה בזה. למה לבזבז זמן על שטויות?
לפעמים אורלי נזכרת בבית של סבתא, בחמוצים ליד הגדר, גדולים כמו מטריות אמיתיות. מתחת להם היה חם, ירוק ונוח… אבל לא ניתן לחזור לשם עוד… ולא צריך! סבתא כבר איננה, והדודה נטע לא רעבה.
הדבר היחיד שאורלי לא מבינה למה נטע שקרה כשהיא אמרה שלא צריך אהבה?
זה מה שכולם צריכים! אורלי יודעת.
