הבנתי מיד, כששלפתי את המגבת שהוציאה משיח, שהמגבת הייתה בעצם חיתול צבעוני ישן, ולחצתי יותר חזק. פתאום קפאתי: בפינה של החיתול שוכב תינוק קטן.
בבוקר החלום היה מוזר הילד שלי, ליאו, עומד במרפסת ומדף על הדלת. קפצתי ממקומי, רץ ברגליים יחפות אל הפתח.
שקט. אין אף אחד. חלומות כאלה קוראים לי לעיתים קרובות ומטבעים אותי, אבל תמיד מתעוררתי, פותח את הדלת אל הלילה החשוך. גם הפעם פתחתי והסתכלתי לתוך השחיקה של הלילה.
החשכה והערפול הלילו אותי. נודתי למדרגת המרפסת, ישבתי וניסיתי להרגיע את הלב הפועם. פתאום נשמע צליל זר: צפצוף או רשרוש.
אולי שוב גור חתול של השכנים נלכד, חשבתי והלכתי לשחרר אותו מהשיחים, כמו שעשיתי כמה פעמים.
אבל זה לא היה גור. כששלפתי את המגבת שהוציאה משיח, גיליתי שהמגבת היא חיתול צבעוני ישן, ולחצתי חזק יותר.
ואז קפאתי: בפינה של החיתול שוכב תינוק ערום לחלוטין, כנראה נתקף והחלה להתפשט על פני האדמה. היה זה בן על פי הטבור שלא נפל עדיין, הוא נולד לפני כמה שבועות בלבד.
התינוק כבר לא יכול היה לצעוק, הוא היה רטוב, עייף ובצום. כשהרמתי אותו על זרועותיי הוא פיקק בקושי.
בלי לדעת מה לעשות, חיבקתי אותו ולחצתי אותו אל ביתי. מצאתי מצע נקי, עטפתי אותו ברפיד חם והתחלתי לחמם חלב.
נקיתי בקבוק, מצאתי פטמה שהייתה לי משעת הלידה של עגלון קטן, הילד קפץ והשתתה בחשק, ואז, חם ושבע, נרדם.
היום הגיע, ואני לא שמתי לב למשהו חוץ מהממצא. לי מעל ארבעים, והקיבוץ קורא לי כבר דודה. איבדתי את בעלי ואת בני במלחמה לפני שנים, וברקיע נותרתי לבד. לא הצלחתי להתרגל לבדידות, אך המציאות הקשה מזכירה לי זאת כל יום, ולבסוף למדתי להסתמך רק על עצמי.
עכשיו הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות. הביטתי בתינוק הוא ישן, נושן בעדינות כמו כל תינוקות הקטנים.
זכרתי את השכנה שלי, גלית, שהחיים שלה תמיד נראים חלקים ושקטים: היא לא נישאה ולא איבדה אף אחד במלחמה, ואין לה קבורה על קירותיה. היא חיה בנחת.
כל גבריה היו כאלה, באים והולכים, ולא חיבקתי אף אחד מהם. גלית, יפה וגדולה, עמדה על המרפסת שלה, חבוש בשמלה קלה, מתבוננת בקרני השמש החמות. אחרי שהקשיבתי לסיפור על הלילה, היא חייכה בקצרה ואמרה:
טוב, למה את צריכה את זה? והלכה פנימה. שמתי לב מצד אחד שהווילון נזז בחלון, אולי חוקר רומנטי חובר.
למה? באמת למה? לחשו לי במחשבה.
חזרתי הביתה, חיממתי את התינוק, עטפתי אותו בבד יבש, אספתי מזון לדרך ויצאתי לתחנת האוטובוס לתפוס רכבת לעיר. אחרי חמש דקות עצרה משאית סחורה שמסתעפת לכיוון תל אביב.
לבית החולים? שאל הנהג, מצביע על החבילה שבידי.
לבית החולים, השבתי בעדינות.
במרפאת הקטנה, בזמן שהמלאנו את הטפסים לקבלת תינוק, לא הצלחתי להוציא מהמחשבה שהייתה לי תחושה שמשהו לא נכון, כאילו דקיק קטן בלב לא מרפה.
הרגש הריק הזה חזר אליי כפי שהרגש חזר כשקיבלתי את הודעת פטירת בעלי, ואז של בני.
איך נקרא לו? באיזה שם? שאלה האחראית על קבלה.
שם? שאלתי, רגע חשבתי, ואז קראתי: ליאו.
שם יפה, אמרה, באנו כאן הרבה ליאת וקטלנה. ברור שמי שמאבדים קרובי משפחה, ולפעמים אין מי שמקל עלינו. אין כאן גברים, צריך לשמוח לתינוק, ולך, יקירתי!
דיברה אלי כאילו לא אליי, והכאב בלבי היה עמוק יותר.
חזרתי הביתה בערב, הדלקתי מנורה בביתי הריק. לבדי מצאתי חיתול ישן של ליאו, שלא זרקתי אז, רק השמטתי בצד. עכשיו אחזתי בו ושתלתי על המיטה.
בלא מטרה, עברתי על החיתול הרטוב, והיד שלי נגעה בקצה של חיתול שמצא קצה קו.
באותו קו מצאתי פיסת נייר קטנה וצלב קטן מקולק על חוט. פתחתה, קראה:
אישה יקרה וחזקה, סליחה. הילד הזה אינו שלי, איבדתי את דרכי, מחר אינני אהיה כאן. אל תעזבי את בני, תני לו אהבה, טיפול והגנה מה שלא אוכל לתת לו.
מתחת נכתב תאריך הלידה. פתאום פרצו דמעות, בכיתי בקול רם, דמעות זולגות כמו נהר, חשבתי שכבר נגמרו.
זכרתי איך נישאתי, כמה שמחה הייתה לי עם בעלי. ואז נולד ליאו והיה שוב שמחה. בכפר נשים קנאו בי, כי זוהרת באושר.
למה לא זוהרת, כשבעל אהוב ובן אהוב? בני אהבו אותי והוקירו אותי. לפני המלחמה, בני סיים קורס נהיגה והבטיח לשאת אותי ברכב חדש שהביטחון של הקולג’ העניק.
אבל האסון הגיע באוגוסט 1942 קיבלתי פתק על פטירת בעלי, ובאוקטובר באותו השנה על פטירת בני. השמחה של דינה נחלשה לנצח, האור הלבן נכבה.
הפכתי ככולם בכפר נשים אחרות שדוללות בלילות, פותחות דלתות לחושך. גם אני הלילה לא הצלחתי לישון, רץ לרחוב, שמעתי את הלילה וחיכיתי למשהו. בבוקר חזרתי לעיר.
האחראית על הקליניקה הכירה אותי מיד ולא התאמה כשהצעתי לקחת את הילד חזרה, כי כך הורה לי בני שנפטר.
טוב, אמרה, נביא את המסמכים ונעזור.
עטפתי את ליאו במגבת, יצאתי מהקליניקה עם לב שונה ללא הכאב הכבד והחסרון שמלווה אותי שנים רבות.
במקום זאת נכנסו רגשות חדשים שמחה ואהבה. אם גורל האדם הוא להיות שמח, כך יהיה. כך קרה לדינה.
בבית הריק שלה על הקירות תלויות תמונות של בעלה ובנה. הפעם הפנים נראו שונים לא רציניים או עצובים, אלא מוארים, רכים, מחייכים ומעודדים.
הדבקתי את ליאו אלי, חשתי חזקה הוא יזדקק לעזרתיי ולשמירה שלי במשך זמן רב.
אתם תעזרו לי? אמרתי לתמונות.
עברו עשרים שנה. ליאו גדל לנער טוב. כל בחורה חלמה להיות איתו, אבל הוא בחר את ליבי האישה שהייתה אחרי אימו, בבירור. שקוראת לו לבה, היא נעמי.
יום אחד לקח ליאו את נעמי לבקר את אמו, ודינה חשה סוף סוף שהבן גדל, הפך לגבר אמיתי, וברכה את הזוג.
חגגו את החתונה, הזוג הקים קן משלהם. נולדו ילדים, והקטן ביותר נקרא ליאו, כך דינה הפכה לשופטת על משפחה רחבה.
לילה אחד קמתי מהשינה עקב רעש מחוץ לחלון, הלכתי אל הדלת, פתחתי ויצאתי אל האוויר. סערה קרבה, ברק היה קרוב.
תודה לך, בני, לחשה דינה אל החשכה, עכשיו יש לי שלושה ליאו, ואני אוהבת את כולכם.
עץ גדול שנשתל על המרפסת על ידי בעלה, כשנולד ליאו, רוטט, וברק הבהיר כבחיוך של ליאו.
והאור של הערב נצץ דרך הענפים, משקף את הזיכרונות של דינה, לבנה ואמה, כמו משב רוח שמלטף את פניהם של שלוש הדורות. הילד הקטן, ליאו החדש, רץ סביב השורש, צוחק בקול רך, והצחוק שלו מתמזג עם רשרוש העלים, כקול של תקווה שמחייה את המרחב. נעמי חייכה, ידיה שלובות במזוגות של אהבה, והבינה שהחיים, למרות כל האפלים, תמיד מציירים קו של אור קו שמוביל מהחיתול הישן של ליאו הראשון, דרך החולש של הימים הקשים, אל השמש הזורחת של היום החדש.
באותו רגע, שומעה דינה קולה של חיה נשכחתקול של האבא שחזר בליטוף של ברק, קול של הבן שהשתחרר מהשקט, וקול של עצמה שהפכה למרפסת של קבלה. היא הרגישה איך הלב שלה, שנשבר והתחזק, נפתח לשיר של רוחות העבר, והבינה שהרבה מהחיפוש אחר משמעות היה בעצם הליכה אל תוך עצמה, לשחרר את העבר ולקבל את העתיד בזרועות פתוחות. כשהיא נשאה את ליאו בזרועותיה, היא אמרה למרחב:
תודה לכם, על כל מה שהיה, ועל כל מה שעוד יהיה.
העץ על המרפסת רטט פעם אחרונה, והברק נחת במרחק, כמו חיוך של ליאו שמבטיח שזיכרון, אהבה ותקווה יחיו לנצח.
