ילדה, איתו את מדברת? שאלתי.
אני מחפשת את אמא, ראית אותה? בחינה אותי ילדה קטנה בכחשת חמש שנים, עיניה קפואות כזכוכית.
הייתי בלב שלב של דירה בירושלים, רק נודע לי שהיא ריקה מכל קומה.
אין אף אחד גר כאן, עניתי.
הפנים הקטנות נשלפו לבכי, היא התיישבה על המדרגות.
סבתא, אנחנו זקוקים לאמא ממש! רק היא תוכל לשנות הכול, אבא מתגעגע אליה בחושך.
עמדתי מבולבלת, לא יודעת איך לעזור ליצור כל כך עדין. לי שום ילד לא היה, ולכן לא ידעתי מאיזו כיוון להתחיל: לחבק? להזמין לתה? לבת פקודה? לפני שהצלצול של הטלפון הפריע, ביקשתי מהילדה לא ללכת לאן שיבא, רצתי אל השיחה, וחזרתי הילדה קפאה בזמן.
הערב כולו רודף אחרי תמונתה, והחלטתי להתקשר למנהלת הבניין, לשאול מי השכנים במדרגות.
אין אף אחד גר כאן כבר כמה שנים, השמיעה קולה של לאה לוי, תושבת הקומה העליונה.
למה את שואלת?
היום באה ילדה, מחפשת את אמא…
לאה השתקה במחשבה, ואז לחשה:
כנראה שהיא בת של קתרינה קתרינה איננה עוד בחיים. נשאר לה רק הבעל עם תינוק בידה. הם עזבו את הדירה, מאז היא נודדת במדרגות, מחפשת צדק חלום.
אם תיפגשו שוב, קחי אותה הביתה, הוסיפה, והכתבה לי כתובת רחוב שלדעתה תוביל למקום בטוח.
הסיפור עבר עלי עם היום, עבודתי, הלילות המוחזקים, השגרה.
בפעם אחת, בערב לפני ראש השנה, שמתי לב למגע עדין ולכיול. ניבטתי לדלת, ופתאום הופיע שם אותה הילדה האפורה, בוכה.
מה קרה? איפה האבא?
הוא בבית, אני מחפשת את אמא, לחשה בקול של רוחות.
זכרתי שכתובת מסווגת הייתה בחזוני, רצה למצוא אותה, וביקשתי מהילדה להמתין. היא נכנסה, הסתכלה סביב, והתיישבה על כריית הקורן במרפסת.
כשהצלחתי למצוא את הפתק הקטן, הוא כבר ישן, מתארגל כמו קימוץ של ענן. העברתי את הילדה בעדינות אל הספה במרפסת, חייגתי שוב למנהלת.
לאה לוי, סליחה על ההפרעה, זוכרת שסיפרתי לך על הילדה שמבקרת בדירה הריקה?
זאת היא, אמרה בקול רך. רציתי להחזיר אותה הביתה, אבל בזמן שחיפשתי את הכתובת היא נרדמה. אני חוששת שהאב יחפש אותה
אני גר קרוב, אלך לבדוק, תהיי בקשר.
הנחתי את השפופרת על האוזן, ונגעתי בטיפת שיער מתפתלת, גביתי על כתף הילדה.
חלמתי על ילדיי, על היכולת להיות אם. עם בעלי, דמיינו יחד עתיד עם תינוקות, אך זמן קצר אחרי כך איבדתי ילדי הראשון. הלחץ בעבודה, הבדיקה הרפואית, חוסר מנוחה כל זה גרם לי לשקוע.
כאשר גיליתי שהריון חוזר, פיטרתי את עצמי, אבל גורל אחר השתלט האישה איבדתי את הילד בשלב מוקדם. למרות כל המאמץ, לא הצלחתי להפוך לאמא.
במשך שבע שנים חייתי לבדו בדירות שמוותרות, עד ששמעתי שוב את הקודקוד הרך על הדלת. פתחתי בעיניים פתוחות ולא האמנתי בעלי לשעבר עמוס היה שם.
יוסי? איך הגעת לכאן?
באתי אחרי הבת רחוב סוכר 5, נכון?
כן, זה נכון. זאת בתך? תיכנסי, היא עדיין ישנה, נלך למטבח, הכנתי תה. אף אחד לא ציפה לראות אותך בפתח הדירה, אך החיים משאירים לפעמים הפתעות בלתי צפויות.
נפריע לך? אוכל להעיר את ענה ולקחת אותה הביתה.
תני לה לנוח, מה קרה? היא באה כמה פעמים למדרגות שלנו ודופקת על הדלת שלדעתנו ריקה.
יוסי נסגר על עיניו, ואז התחיל לספר:
לפני כמה שנים גרנו כאן עם קתרינה. הדירה הייתה ירושה של סבא. אחרי החתונה עברנו אליה, וכשהיא הייתה בתקווה, אני הייתי על השמיים השביעי של האושר!
זוכרתי שהמועד הגיע, והובלתי את אשתי לבית החולים. היא בכתה, פחדה, כנראה הרגישה
היא אחזה בידי ובקשה לדאוג לילד אם יקרה לה משהו. תהליך המסובך החל, ולא הצלחנו להציל אותה.
אני מצטער מאוד, ליטפתי את כתפו של יוסי, ראיתי דמעות מתגלגלות על לחיו כאילו הוא מחזיק את כל הכאב בפנים, והעוצמה שלו מתפוגגת.
פתאום נשמע רמז של צעדי ילדים בחדר.
אמא?
יוסי רץ אל הילדה, חיבק אותה ולחץ אותה אל גורפו.
ענה, אני דאגתי למה יצאת בלי רשות?
רק רוצה למצוא את אמא שלי.
נמצא אותה, אבל אחרי כמה רגעים, נלך הביתה.
תודה, אירית, הנה מספר הטלפון שלי, יוסי חזה לי את הכרטיס האישי שלו, תתקשרי אם ענה תבוא שוב. אנחנו גרים קרוב, והיא יודעת את הדרך כבר.
איך היא מצאה את הכתובת? שאלתי.
הראה לי בעצמו, נאנח, היה צריך לאסוף כמה חפצים, ענה ראתה תמונות של האם על הקירות ואלו הפכו לחלום של פגישה. אמרתי שהאמא פשוט עזבה, אבל שתחזור ביום מן הימים.
הם הלכו, אבל כמה ימים אחרי יוסי חזר אליי בטלפון. כך חזרנו לדבר, נפגשים בסופי שבוע בפארק, בבית קפה ובקולנוע. ענה התקרבה אליי ואפילו קראה אותי “אמא”.
אירית, אמר יוסי פעם אחת, תצאי לגור איתנו, די להסתחף במקומות שכירים, ענה מתגעגעת אלייך ומדברת עלייך לעתים קרובות.
ואת?
גם אני הוא הבט בטטה, תפוס את ידי, והקול שלו רעד: כמהגעתי בך. סלחי על כל מה שקרה.
מאותו הרגע אנו יחד, מגדלים את האושר הקטן שלנו חנה. בכל יום מודה למזל על מתנה שאין מחיר, להיות אשתו האוהבת ואם.
ולמרות שלחנה יש גם בת חצאית, זה לא מונע ממני להעניק לה את כל האהבה והחמלה האינסופית של אם.
