Author: Lewis Simmons
לביא לא יילל כשהבעלים פנה לעבר הדלת. הוא פשוט הניח את חוטמו על כפותיו ועצם את עיניו, כאילו ידע מזמן איך תסתיים הנסיעה הזו. ליד דלפק הקבלה יונתן פתח את
כשנודע לי שנועה, הבת שלי, עומדת להתחתן עם דורון – בעלי לשעבר, שהייתי נשואה לו בדיוק שישה חודשים – העולם שלי התמוטט. נועה תמיד הייתה עיקשת ונחושה, אז היא
– את מבינה שאמא קשה לה? – איתן זרק בידו את מפתחות הרכב, אפילו לא מביט לעברי. – היא גידלה שתילים. כל כך קשה לך לעזור לה שלושה ימים? תמיד אותו הסיפור.
— הפתעה! באתי לגור אצלכם כל הקיץ. וביום מן הימים תבוא גם אחותי עם המשפחה. שמונה נפשות, לא יותר, — הודיעה החמות בשמחה, פותחת מזוודות ממש במסדרון.
פעם בשביל חמותי הייתי נחש ועצלנית. עכשיו הפכתי לקדושה, היא מתקשרת אלי כמעט כל יום ומבקשת סליחה. אבל אני לא מאמינה לה אפילו טיפה. רק דבר אחד יש לי לומר – “
בגיל שבעים ושתיים, יערה פגשה שוב את איתי, אהבת הנעורים שלה — חמישים ושלוש שנים אחרי שמאחורי היציעים הבטיח לה שיקנה לה טבעת יהלום. הרגש ביניהם התעורר מהר
אז תקשיב, מה שקרה אתמול – חמותי טרקה את המכסה של הסיר ממש מול הפרצופים של הילדים. “זה לא בשבילכם. זה בשביל סבא. שאמא שלכם תאכיל אתכם.”
מיד אחרי ההלוויה של הבת שלנו, בעלי לחץ עליי בעקשנות לזרוק את החפצים שלה. אבל כשהתחלתי לנקות את החדר שלה, מצאתי פתק מוזר: “אמא, אם את קוראת את זה
השער של שמעון לא נסגר מאז הקיץ שעבר. הבריח נתלש כשדחף אותו בכתף, כי הידיים היו תפוסות בדליים. מאז הדלת התנדנדה על ציר אחד, והרוח חבטה בה בלילות, כאילו
– נועה, תחתמי עכשיו.还剩עשרים דקות לרישום. עמדתי מול המראה בחדר הקטן לכלות, שהריח לק לשיער, בשמים זרים וורדים טריים. מחוץ לחלון רעם גשם יולי, ועל הזכוכית









