בגיל שבעים ושתיים, יערה פגשה שוב את איתי, אהבת הנעורים שלה — חמישים ושלוש שנים אחרי שמאחורי היציעים הבטיח לה שיקנה לה טבעת יהלום. הרגש ביניהם התעורר מהר, והם התחתנו בשמחה, מה שהחזיר אור לחייה השקטים של יערה. אבל הילדים הבוגרים של איתי, אודליה ודן, קיבלו אותה בעוינות, פקפקו בכוונותיה ושלחו לעברה מילים כואבות כדי לערער את מקומה לצד אביהם. למרות המתחים המשפחתיים, איתי הבטיח לה שוב ושוב שעשה הכנות סודיות כדי להגן עליה ולדאוג לביטחונה.
באופן טרגי, רק כמה חודשים אחר כך איתי נפטר בפתאומיות מהתקף לב. עשר דקות אחרי שחזרה מההלוויה, הילדים שלו זרקו אותה מהאחוזה המשפחתית ולא נתנו לה לקחת אפילו תמונה אחת של בעלה המנוח. היא נאלצה לעבור לקרוואן צנוע שירשה על כביש כפרי ליד מושב, שם בילתה ימים של עצב ובדידות, ובכל פעם שניסתה לקבל תשובות ולסגור את הפרק הכואב הזה, בני הזוג שלה התעלמו ממנה. אבל שבועיים אחרי ההלוויה, לימוזינה שחורה עצרה מול ביתה. מתוכה יצא עורך הדין של איתי, מר כהן, שהגיש לה מכתב מסתורי וקופסת עץ נעולה שהשאיר בעלה המנוח.
איתי חזה את האכזריות של ילדיו חודשים לפני מותו, ובשקט הכין תוכנית מגירה חכמה כדי להגן על יערה מבלי לפגוע בזיכרון של אשתו הראשונה. הוא השאיר לילדים את האחוזה הראשית כדי להימנע ממאבק משפטי פומבי, אבל בסתר הקים קרן נאמנות נפרדת שסיפקה ליערה הכנסה לכל החיים ובית שקט ליד הכנרת. בקופסת העץ, מר כהן מסר לה את כל התמונות האהובות שהילדים סירבו להחזיר, את טבעת המחזור של איתי משנת 1972, ואת טבעת היהלום עם החריתה של ההבטחה שהבטיח לה בנעוריהם.
אחרי שהשיבה לעצמה את כבודה, יערה עברה לביתה החדש ליד הכנרת וסירבה בנימוס לכל קשר נוסף עם בני הזוג, כשהם ניסו מאוחר יותר ליצור איתה קשר. מוקפת בחברים חדשים, גנים יפים ובחום הבלתי נגמר של הבטחה שהתגשמה אחרי חמישים ושלוש שנים, היא מצאה שלווה אמיתית.
בסופו של דבר, יערה הבינה שהכבוד והאהבה שאיתי נתן לה היו דברים שאיש לעולם לא יוכל לקחת ממנה.
