Author: Lewis Simmons
– אז מה נשאר אחרי החג? אני צריכה להאכיל את הבת שלי! – הדודה הביטה בשולחן בדאגה חמדנית. יונתן הביט באחות אמו, יעל, והתאפק מלהשיב בחריפות.
נוגה לא ראתה בזה אשמה מיוחדת שלה. נו, לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק מדי, המארחת נפלה. אבל נוגי לא עשתה זאת בזדון – אינסטינקטים…
ערב ראש השנה היה. שלושים בספטמבר. יום חופש. שעת צהריים. מחוץ לחלון היה חורף אמיתי, והכל היה מכוסה בשלג. באוויר, מתנפצים אל הזכוכית, עפו פתיתי שלג גדולים
רווחה בת-דוד גרה בפאתי העיר בבית פרטי, עם גינה אהובה, פרחים וחממה. היא כבר שנים בפנסיה, חגגה שבעים, ולולא פטירת בעלה לפני שלוש שנים, הכל היה בסדר.
האקס שלי הגיע לדלת שלי ברגע שנודע לו שקניתי דירה לבן שלנו. מהפתח הוא הכריז שהוא הולך לגור איתנו. צלצל הפעמון. “אמא, תפתחי, זה אבא!”
אורי נוסע הביתה – אל הבית הקטן בפאתי המושב, שם אמו שרה גרה לבדה מאז שבעלה נפטר. הוא מביא איתו מאפים מהעיר הסמוכה, מניח אותם על השולחן. יושב רגע, שותק.
יומן יקר, כשהתחתנתי, ידעתי שהמשפחה שלנו לעולם לא תהיה רגילה לגמרי. לבעלי כבר היה בן מנישואיו הראשונים. הוא היה בן עשר כשנפגשנו, ובאותה תקופה הוא נראה רגוע
ביום שלישי, כ”ה בחשוון, רשמתי ביומן. במושב רמות כולם הכירו את איתן. לא כי היה מלך השכונה או נדבן גדול, פשוט המשק שלו תפס את כל הכניסה, ובלעדיו מעט
שירה לא מבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא חונה את האוטו ורצה לעבר היצור שזקוק נואשות לעזרה. כשהיא מתקרבת, שירה כמעט בוכה מרוב רחמים. לפניה, מתנודד, עומד חתול מותש.
“המילים נאמרו כמעט בלחש. בשלווה. בעדינות. כאילו אין בהן שום דבר מיוחד. חמותי חייכה, יישרה את המפה ואמרה: ‘אל תשכחי, נועה… בבית הזה, הבעלים זה אני.’









