Author: Lewis Simmons
נועה הרימה את עיניה ממגזין הרישום ובהתה במבקרת. בשלוש שנות עבודתה במקלט “ידיד” היא שמעה בקשות שונות. ביקשו כלבים קטנים, ביקשו חביבים, ביקשו “
ארי קשר אותה לעמוד בתחנת דלק שישים קילומטר מהבית. בחר בכוונה רחוק, שלא תמצא את הדרך חזרה. קשר, שם לידה קערה עם מים, נכנס לאוטו ונסע. לא הסתכל אחורה.
הכלב נקרא ערפל. גדול, מדובלל, אפור כמו בוקר דצמבר, הוא גר בחצר של משפחת אלוני כבר שמונה שנים. המלונה עמדה ליד הגדר, סמוך לערימת העצים, ובחורף הכניסו אותו
יאיר עמד בדיוק באותו מקום שבו השאיר את נועה לפני חמש דקות, מביט מסביב במבוכה, ובפנים גאתה בו תחושת דאגה לא מובנת עם כל שנייה שחולפת. היא לא הייתה בשום מקום…
— אילנה, את באמת חושבת שאחרי הגירושים אני אשוטט במדרגות? — לאה הוציאה מהשקית את הסוודר שלה והניחה אותו בשלווה על מדף הארון. — אל תצחיקי אותי.
“אמא מגיעה הערב. לנצח. כבר סידרתי.” נועה הרימה את הראש מהלפטופ. לא הבינה מיד מה אמר. שאלה במבט — פשוט הסתכלה על בעלה, שעמד בפתח המטבח והביט
מיכל עמדה ליד החלון והביטה באספלט הרטוב. שלושה לילות רצופים היא משכה מטופל לאחר ניתוח קשה במיוחד, ויתרה על שינה ואוכל, רק כדי שהלב של הגבר בן החמישים הזה
אחרי 12 שנות נישואין, הבעל עוזב לאישה צעירה יותר, וכעבור חצי שנה מבקש לחזור. אני מכניסה אותו, אבל בבוקר הכל משתנה. את יודעת, יש רגע כזה, כשכל כך טוב לך
“את עצלנית בנשמה, שירה.” גבר בן 54 ישב בבית בפנסיה, ואני, אחרי יום עבודה, חטפתי האשמות וערימת כלים. את יודעת, הרבה זמן לא יכולתי לספר לאף אחד.
השכנים צחקו כשהשוער גרשון התחיל להאכיל חתולת רחוב ליד הכניסה. היא נשכבה כל יום ליד אותה דלת בדיוק. אף אחד לא חשב למה. גרשון טאטא את החצר משש בבוקר, כמו תמיד.









