האקס שלי הגיע לדלת שלי ברגע שנודע לו שקניתי דירה לבן שלנו. מהפתח הוא הכריז שהוא הולך לגור איתנו.
צלצל הפעמון.
“אמא, תפתחי, זה אבא!” – דניאל בן השתים־עשרה הניח את השלט על הספה ורץ למסדרון.
המנעולים של דלת הפלדה החדשה הסתובבו בכבדות. נאלצתי ללחוץ חזק על הידית כדי לסובב את המפתח. מאחורי הדלת עמד ורדימון עם שקית מחנות האלקטרוניקה ביד. חמש שנים הוא לא הופיע בכלל. דמי המזונות ממנו היו זעומים, כי חישבו אותם מהשכר המינימלי הרשמי. אבל עכשיו הוא עמד במעיל זמש חדש וחייך.
“שלום, בעלי הבית!” – ורדימון נכנס למסדרון וכמעט דרך על קופסת הנעליים שעוד לא הכניסו לארון. “שלום, דניאל! תראה מה הבאתי לך. זה הדגם הכי חדש, קשה למצוא כזה בחנויות.”
הבן שלי ממש הופתע. בחמש השנים האחרונות ורדימון שלח רק פעמיים בשנה הודעות קצרות – ליום הולדת ולראש השנה. לפעמים הוא העביר אלף וחמש מאות שקל. דניאל הבין שאבא לא מתעניין בו, ולא ציפה למתנה כל כך יקרה.
“למה באת, ורדימון?” – שאלתי בשקט. נהייתי חרדה, כי הופעה פתאומית של אקס בדרך כלל לא מבשרת טובות.
“איך למה? אל הבן!” – ורדימון הניח את הקופסה על שולחן הנעליים והתחיל לחלוץ נעליים. “נודע לי שעברתם דירה. שכונה טובה, בניין חדש. כל הכבוד, יעל, הסתדרת יפה. מזגי לי תה, בבקשה. צריך לדבר ברצינות על העתיד של הבן שלנו.”
היה לי מאוד קשה לקנות את הדירה הזאת. חמש שנים חסכתי קשות, עבדתי בשתי משרות בחברת לוגיסטיקה ובלילות עשיתי דוחות. חסכתי כל מאה שקל. לא נסעתי לחופשה, לא קניתי בגדים חדשים ולא הלכתי לבתי קפה. דירת שלושה חדרים בפאתי העיר בבניין בהקמה נראתה בהתחלה בלתי מושגת. אבל הקבלן מסר את הפרויקט לפני הזמן, והצלחנו להיכנס.
מיד רשמתי את הנכס על שם דניאל, כדי שתהיה לו דירה משלו בעתיד ושום בעיות לא ישללו ממנו את הרכוש הזה. כל הקרובים והחברות ידעו על זה ושמחו. אבל ורדימון גם כן איכשהו גילה על הקנייה.
“בוא למטבח,” – אמרתי, כי לא רציתי לריב מול הילד. “דניאל, לך לחדר שלך ופתח את המתנה. אנחנו עם אבא נדבר.”
הבן לקח את הקופסה ומיהר לחדר. במטבח עדיין נשאר ריח של חומרים מהשיפוץ האחרון ומהרהיטים החדשים. ארונות המטבח מאיקאה, הרכיב אותם אח שלי. ורדימון התיישב על כיסא, הניח מרפקים על השולחן והתחיל לסרוק את החלל.
“כן, לא רע,” – אמר. “יש פה בערך שישים מטר? מטבח גדול. כמה עולה היום דירה כזו? בערך שני מיליון שקל?”
“שניים וחצי מיליון,” – עניתי ומזגתי מים לקומקום. “ואת כל הכסף הזה הרווחתי בעצמי. גם השתמשתי בקצבת הילדים מהביטוח הלאומי, וההורים שלי קצת עזרו. אין לך שום קשר לדירה הזאת.”
“יעל, למה מיד אתה כועסת?” – ורדימון הניד ראש. “התגרשנו, ככה זה. היינו צעירים וטעינו. אבל הבן משותף לנו. גם אני כל השנים האלה עבדתי ופיתחתי את העסק שלי. עכשיו ההכנסות שלי גדלו. הנה, באתי לראות איך הילד שלי חי.”
הקשבתי לו והתפלאתי מהחוצפה שלו. כשעזבנו את הדירה החד־חדרית שלו שהייתה שייכת לאמא שלו, ורדימון בדק את התיקים שלנו, שלא לקחתי משהו מיותר. הוא אפילו לקח את הבלנדר שההורים שלי נתנו לנו במתנה לחתונה. אז היה לי ממש עצוב, ועכשיו הרגשתי רק גועל.
“ראית? שתה תה ולך. יש לנו הרבה עניינים,” – שמתי לפניו כוס עם תה שקוף בשקית. תה איכותי לא קנינו מתוך הרגל – יותר מדי זמן היינו צריכים לחסוך בכל דבר.
***
ורדימון הזיז אליו את הכוס, אבל לא שתה. הוא עשה פרצוף רציני והתקרב אליי מעבר לשולחן.
“יעל, באתי לעניין. סיפרו לי שרשמת את הדירה על דניאל. כלומר הוא הבעלים היחיד. זה נכון?”
“כן, נכון. למה זה מעניין אותך?”
“נו, אתה נותן!” – ורדימון הופתע. “עשית טעות מבחינה כלכלית. הוא רק בן שתים־עשרה. את מבינה שזה מסוכן? אם יקרה לך משהו, יתחילו בעיות עם אפוטרופסות ובתי משפט. וחוץ מזה, לא טוב לילד לקבל הכל מוכן בילדות. את תפנקי אותו, והוא לא יעריך דברים.”
“אני לא צריכה עצות ממך על איך לגדל את הבן,” – לחצתי חזק על קצה השולחן כדי להרגיע את הכעס. “חמש שנים לא היה אכפת לך אם הוא מפונק או לא. קניתי לו נעליים במידה גדולה יותר כדי שיספיקו להרבה זמן, ולקחתי מעילים יד שנייה ממכרים. איפה היית אז עם הידע שלך על כלכלה?”
“טוב, לא צריך לריב,” – ורדימון הרים ידיים, מראה שהוא לא רוצה להתווכח. “אני רוצה לעשות טוב בשבילכם. יש לי הצעה. זה תוכנית טובה איך להשתמש במטרים הרבועים האלה כדי להרוויח.”
“החברה שלי פותחת עכשיו סניף חדש בלוגיסטיקה. אני צריך כסף לפיתוח העסק. אפשר לקחת משכנתא גדולה מהבנק תחת שעבוד הנכס הזה. או שאפשר למכור את דירת שלושה החדרים, להשקיע כסף בעסק, ואחרי שנה אני אקנה לדניאל דירת ארבעה חדרים במרכז העיר. נוכל להרוויח חמישים אחוז לשנה.”
הקשבתי לדברים שלו ולא האמנתי למה שאני שומעת. האיש הזה בא לקחת מבנו את הדירה היחידה שלו ולהשקיע כסף בעסק המסוכן שלו.
“השתגעת?” – שאלתי בלחש, כדי שדניאל בחדר לא ישמע. “הדירה שייכת לקטין. אף בנק לא ייתן משכנתא על נכס של קטין. וגם הרווחה לא תאשר למכור את הדירה הזאת אם לא קונים לילד מיד דירה אחרת שהיא לא גרועה מזו.”
ורדימון חייך.
“יעל, זו לא בעיה. אפשר לסדר הכל. יש לי עורכי דין שמכירים את השטיקים הנכונים. אפשר לעקוף את הרווחה. נוכל לרשום זמנית את דניאל בכפר אצל אמא שלי. יש שם בית גדול, מבחינת שטח הוא מתאים לתקנים. אחרי זה אפשר להעביר את הדירה על שמי או על שמך, ואז להשתמש בה לעסקאות. כבר חישבתי הכל. אנחנו יכולים לפעול כשותפים עסקיים למען דניאל.”
באותו רגע נכנס דניאל למטבח. בידיים הוא החזיק טאבלט חדש וחייך בשמחה.
“אבא, תודה רבה! הטאבלט עובד ממש מהר. תעזור לי להגדיר פרופיל? כי הטלפון הישן שלי כבר לא מתמודד עם תוכנות.”
ורדימון מיד שינה את סגנון הדיבור והתחיל לדבר בצורה מאוד עדינה:
“ברור, בן! עכשיו נסדר הכל. אני תמיד אעזור לך, תזכור את זה. מעכשיו ניפגש הרבה. אני אפילו חושב שכדאי לי לעבור לגור איתכם. מקום פה מספיק, ביחד יהיה יותר כיף. אני אעזור לך בשיעורי בית וארשום אותך לחוג ספורט.”
הרגשתי מאוד לא נעים. הבנתי את המטרה האמיתית שלו. הוא לא רק רצה את הכסף מהדירה. הוא החליט לחזור בגלל שיש לנו עכשיו רכוש יקר. לפני חמש שנים הוא זרק אותנו עם מזוודה אחת. אז הוא אמר שנמאס לו מבכי של ילד ומזה שאני תמיד נראית עייפה. ועכשיו, כשהילד גדל ויש לי דירה משלי בתל אביב, הוא החליט להצהיר על זכויותיו כאבא.
“דניאל, לך לחדר,” – אמרתי בקול הכי רגוע שאפשר. “אנחנו עכשיו מסיימים עם אבא, והוא יבוא אליך.”
הבן הסכים והלך. ורדימון הסתכל עליי בביטחון של ניצחון.
“רואה איך הילד מתייחס אליי? הוא צריך חינוך גברי. ואת מגדלת אותו לבד, נראית חיוורת ועייפה מהעבודה. תסכימי להצעה שלי, יעל. אני אחזור למשפחה, ונחיה רגיל. נשתמש בדירה לעסקים ונרוויח הרבה כסף. תוכלי להתפטר מהעבודה הקשה שלך ולעסוק בבית.”
“אמא שלך גרה בבית עץ ישן במושב בצפון שמתפורר,” – אמרתי והסתכלתי עליו.
“את רוצה למחוק את הילד מדירה חדשה בתל אביב ולרשום אותו בבית בלי הסקה מרכזית? וכל זה כדי לקחת הלוואה ולבזבז אותה על הפרויקטים שלך? אני זוכרת את הרעיונות הקודמים שלך: מכונות קפה ומכירת חלקי חילוף לרכב. מהם נשארו רק חובות, שההורים שלי שילמו כדי שעיקולים לא יקחו את מכשירי החשמל שלנו.”
ורדימון הפסיק מיד לחייך. הפנים שלו הפכו לזועמות, הוא צמצם שפתיים.
“איך את מדברת אליי?” – שאל בקול רם. “אני אבא שלו! יש לי זכות חוקית לגדל את הבן שלי. אם אפנה לבית משפט כדי לקבוע מגורים אצלי, יהיה לך מאוד קשה. ההכנסה הרשמית שלי עכשיו גדולה פי שלושה משלך. הרווחה תראה שאמא עובדת בשתי משרות ולא מבלה עם הילד, ולאבא יש לוח זמנים חופשי והרבה כסף.”
היה לי מצחיק ומגעיל לשמוע את האיומים האלה. לפני חמש שנים הייתי נבהלת, בוכה ומתחננת שלא יעשה את זה. אבל בשנים האלה עבדתי קשה והפסקתי לפחד. למדתי לדבר עם עובדי חברות גבייה כשורדימון השאיר אותי עם הלוואות המיקרו שלא שילם. למדתי למלא טפסים ולדבר עם פקידי ממשלה.
“תפנה לבית משפט,” – עניתי בשלווה ומזגתי לעצמי כוס מים. “תגיש תביעה. השופט יופתע מאוד כשיראה את המסמכים על חוב המזונות שלך. כמה אתה חייב מהשנה שעברה? מאה אלף שקל? מאגר הנתונים של ההוצאה לפועל פתוח לכולם, ורדימון. המעיל החדש שלך והמתנה לבן נראים טוב. אבל החוק מגן על ההורים שמפרנסים את הילד כל יום, לא על כאלה שבאים פעם בחמש שנים.”
ורדימון קם מהכיסא במהירות. כל היוהרה שלו התאדה ברגע.
“סתם מקנאה וכועסת שיש לי חיים טובים עכשיו!” – הוא התחיל לצעוק. “תישארי בדירה הקטנה שלך לבד. חושבת שהכל יצליח לך? דניאל יגדל ויבוא לגור אצלי, כי את לא יכולה לתת לו שום דבר חוץ מהדירה הזאת!”
“לך, ורדימון,” – פתחתי את דלת הכניסה. “ותיקח את הטאבלט שלך. הסתדרנו בלי המתנות שלך חמש שנים, נסתדר גם הלאה.”
ורדימון הלך לחדר של הבן ולקח מהילד המופתע את הקופסה עם המכשיר האלקטרוני.
“אתם בכלל לא יודעים להעריך דברים טובים!” – צעק כשנעל נעליים ליד הדלת. “ממני לא תקבלו עוד שקל אחד. את תבואי לבקש עזרה כשלא יהיה לך כסף לארנונה!”
דלת הכניסה נסגרה ברעש גדול. במסדרון נהיה שקט. דניאל יצא מהחדר שלו, הוא בכה. היה לו חבל שלקחו לו את הטאבלט, אבל הוא הבין את כל המצב. הוא ניגש אליי, חיבק אותי במותניים והצמיד אותי אליו.
“אמא, לא נורא. אני יכול להסתדר גם עם הטלפון הישן שלי. הכי חשוב שאנחנו גרים עכשיו בדירה החדשה.”
ליטפתי את ראשו. לא נשארו לי תקוות לגבי האיש הזה. נצליח לחיות לבד, בלי התוכניות המסוכנות שלו ובלי החשק הפתאומי להיות אבא, שעליו היינו צריכים לשלם ביוקר.
