נוגה לא ראתה בזה אשמה מיוחדת שלה. נו, לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק מדי, המארחת נפלה. אבל נוגי לא עשתה זאת בזדון – אינסטינקטים…
החיים כל הזמן סטרו ליוני על האף: “אל תתערב, לא המקום שלך, תזוז הצידה”. יוני זז. צדקו החיים, עדיף לא לבלוט – תהיה בריא יותר. אמא טבע התעללה בו מכל הכיוונים: קטן, רזה, חלש.
וכך קראו לו בבית הספר “חנון”, ולפעמים הרביצו לו סתם ככה. כמעט ולא היו ליוני חברים, חוץ מאחד – גבי.
“יהיה בסדר, אגדל”, חשב אז יוני, “וכל זה ייגמר. מבוגרים חכמים. הם לא נותנים כינויים מטופשים ולא חובטים סתם”.
הו, כמה שהוא טעה…
*****
עם חביטות בחיים הבוגרים באמת היה יותר בסדר. לא מקובל בעולם המבוגרים לחלק אותן לכל עבר. אבל עם הכינויים… איך שלא קראו ליוני. גם “רזה”, גם “פספוס”, גם “דגיגון”, גם “עכבר”. הוא כמובן נעלב, אבל הצרה – לא ידע להשיב כראוי. כי לגובהו הצנוע של יוני הצטרפה ביישנות עצומה.
הו, כמה שהביישנות הפריעה ליוני. אפילו יותר מהמראה הלא מרשים. מערכות יחסים חדשות לא צלחו. אז הוא הסתובב רק עם חברו הוותיק מבית הספר גבי, ועם אמא כל עוד הייתה בחיים.
השנים חלפו, יוני עבד כמחסנאי בסופר ולא חשב כלל על זוגיות, למרות שצוות החנות היה תשעים אחוז נשים. אבל הנשים הסתכלו על יוני כמו על “בן גדוד”. דאגו, הגנו, פינקו באוכל ביתי. כי איך לא? הוא “מסכן, קטן”.
בנוסף, כשהגיע יוני לגיל ארבעים, הוא נותר יתום משני הוריו. אז ריחמו עליו הנשים הרחמניות…
זה נמשך עד אותו יום שבו פגש את שירה. שירה הייתה אישה עם א’ גדולה. אי אפשר היה שלא להבחין בה! התאחדו בה גובה מרשים, חן בולט וקול רם. היא הייתה נהדרת!
יוני התאהב אהבה נכזבת. הוא פחד אפילו לגשת אליה. מי הוא בעיניה? פרעוש, עש חיוור, מולקולה! אבל לחיים יש חוש הומור מוזר. ובהתאם לו, הם החליטו לחבר את החנון הקטן והביישן עם שירה הגדולה והקולנית.
הדרך שבחרו החיים הייתה די שחוקה אבל בטוחה. כמה דוגמאות יש לכך שמציל מתאהב בניצול? רבות! אז גם שירה זכתה פעם להציל את יוני…
כך היה. יוני עמד בתור לקופה. מאחורי הקופה ישבה שירה הנהדרת. יוני החוויר, הסמיק, התעצבן, העביר מיד ליד שקית קוטג’.
לפתע מאחור הופיעו שני צעירים מפוקפקים עם בקבוקי משקה חריף, דחפו בכתף את יוני הדק.
“אתה אחרינו, דוד. אנחנו ממהרים”, אמר אחד.
ביום רגיל יוני היה מפנה להם מקום בשקט, אבל לא היום. הרי שירה עצמה הסתכלה עליו!
“קדימה, חבר’ה, תעמדו בתור. גם לי אין כל היום”, צייץ יוני.
“אל תעשה רעש! אמרנו אחרינו, אז אחרינו!” אחד הצעירים כבר הניח את הבקבוק שלו על המסוע.
השני הסתובב לשם שכנוע ודחף קלות את יוני בחזה: “תשמור מרחק, דוד!”
יוני האדום, פתח את פיו, אבל לפני שהספיק – “לפי התור!” רעמה שירה מאחורי הקופה. “ובכלל, צעירים יקרים, תנו לי לראות תעודות זהות! אולי אני אפילו לא רשאית למכור לכם אלכוהול!”
המציקים של יוני נלחצו: “נו באמת, יש לנו בבית שבעה ילדים, ואת רוצה תעודות?” ניסה אחד להתבדח.
“תקשיבו, ‘אבות צעירים’, אל תעבודו עליי. או שתוכיחו שאתם בגירים, או שתעופו הביתה לאמא ואבא”, פקדה שירה.
מאחורי שירה כבר התעורר השומר המשעמם של החנות, רמי. אז ה”אבות הצעירים”, מקללים מתחת לאף, העדיפו להיעלם.
“איזו חוצפה של ילדים!” אמרה שירה בכעס. ואז הביטה ביוני והוסיפה בחביבות: “קדימה, יוני, אני אסדר לך את הקופה. אחרת לא תספיק לאכול. ואתה צריך לאכול, אתה ממש רזה. אפילו עבריינים קטנים תוקפים אותך”.
“תודה…” מלמל יוני. הוא רצה לבלוע את האדמה. “נגמר, עכשיו אין לי אפילו תקווה קלושה ששירה תסתכל עליי. איזה בושה. פחדתי מהם! אף על פי שלא ידעתי שהם ילדים, הם נראו גדולים!”
אבל קרה ההפך הגמור.
מאותו יום שירה התחילה להתייחס אליו אחרת. חייכה, התחככה, הביאה לו אוכל מהבית. שאר הנשים בחנות התרחקו. יוני לא ידע מה שירה עשתה בשביל זה. רק פעם שמע לחישות: “העכבר שלנו הפך לשלל של שירה”. “נו טוב, שיהיה. אולי היא תתחתן איתו, ושם תאכיל אותו כמו שצריך”.
התואר “שלל” לא העציב את יוני יותר מדי: “אז אני חשוב לה! – החליט – אז היא מוקירה אותי. ומשם ועד אהבה רק צעד אחד. בינתיים נסתפק באהבה שלי. תספיק לשנינו”.
המחשבה הזאת דחפה את יוני לפעולה נחושה. והוא, כשדרך על גרונה של הביישנות, הזמין סוף סוף את שירה לדייט. היא הסכימה. מילה במילה, פגישה בפגישה – התפתח רומן, ואז גם חתונה עשו…
רק שחיי הנישואים אכזבו את יוני. שירה מיד מינתה את עצמה לראש המשפחה. והכל היה בסדר, רק שהראש הזה – שירה הבינה אותו בצורה מאוד מוזרה. לפי הבנתה, הוא לא רק צריך להחליט ולפקח, אלא גם זכאי לחנך ולהעניש.
הו, כמה פעמים יוני חטף ממנה על עבירה הכי קטנה. תלה נברשת לא נכון, ניגב רצפה רע, לא שטף צלחת אחריו…
יוני סבל. הוא, למרות הכל, אהב את המושיעה שלו שירה. ורצה מאוד שגם אותו יאהבו. קיווה שהכל יכול להיות אחרת. הנה יתרגלו ויחיו בנחת.
האשליות, וגם שאריות האהבה, הפיץ מיוני סטירה אחת בודדת.
“מזיק, חנון, רזה!” קללה שירה באותו ערב. “אתה יכול לעשות משהו כמו שצריך? שותק? טעות! תגיד לי איפה אני מוציאה כוס שנייה כזאת? זו של סבתא שלי, עתיקה, האהובה עליי. הידיים שלך עקומות, לשטוף כלים גם אתה לא יכול! אוי, נגמר לי הכעס עליך…”
יוני לא הספיק לענות. כשלשירה נגמרו המילים, היא עברה למעשים! היד שלה הייתה כבדה. אבל ברגע שיוני התבהר בראשו, הוא הבין: “הגיע הזמן להיפרד! מספיק חטפתי כילד!”
עם צעקות וריבים הם התגרשו. יוני שוב התאכזב מאנשים ונשבע לעולם לא להתאהב שוב…
גם את נוגה החיים הכו. באופן לא מוצדק לחלוטין. היא הייתה יפה להפליא – שחורה, ארוכה, גדולה. שנים עשר קילוגרמים של אושר! רק שבאופן מוזר, אף אחד לא רצה כל כך הרבה אושר. אז נוגי נדדה מיד ליד…
הבעלים הראשון לא אהב את המראה שלה: “איזה מין כלב זה? דאקסהאונד ענק? אולי סופר–דאקסהאונד? בקיצור, לא תקין. לא עובד. מעולם לא חלמתי על תערובת”. אז הוא העביר אותה מהר לחבר שלו.
“איזה גזע כזה? דאקסהאונד מפוצץ?” צחק אותו חבר. “ענקית! בטוח אמא שלה זיינה עם באסט. ונובחת! מעולה, תשמור על הדאצ’ה”. אבל נוגה לא הצליחה לשמור. כן, קולה בס, מאיים. אבל היא נבחה לא כשראתה אויבים פוטנציאליים, אלא כשבא לה.
“כלב מטומטם”, גערו בה. “נובחנית סתם! אוכלת הרבה, לא יודעת לשמור. נרמסת את כל הפרחים וחפרת את הדשא. צריך למצוא לך בעלים אחר”.
בקושי, אבל נמצא בעלים חדש. יותר נכון, בעלת. קשישה, נעימה מכל הבחינות, רק מאוד איטית. נוגה נשבעה לעצמה שתהיה כלבה טובה. אבל שוב לא הצליחה…
נוגה, האמת, לא ראתה בזה אשמה שלה. נו, לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק יותר מדי, המארחת נפלה. אבל נוגי לא עשתה זאת בזדון – אינסטינקטים. והמארחת יצאה בפחד קל, ברוך השם. איזה תירוץ להיפרד? אבל אנשים – יצורים לא מובנים.
“אני לא יכולה איתה!” התלוננה המארחת המופלת בטלפון. “החיים שלי חשובים. תמצא לה בית. אחרת אשחרר אותה לרחוב”. ומי שזה היה, כנראה השתדל. לנוגה הייתה משפחה. משפחה אמיתית בת שלוש נפשות: גבר, אישה וילד.
“נוגה, אל תפגעי בנועם!” פקד הבעל. “או שאתן לך מכה!” נוגה בכלל לא התכוונה לפגוע בילד הקטן. אבל לעומת זאת, לילד היו תוכניות משלו לכלבה: “תהיי סוסה”, הכריז נועם בן הארבע וניסה לרכב על נוגה. היא השתחררה ונהמה. היא אמנם גדולה, אבל לא סוסה. נועם כעס ובכה.
האישה כעסה וצעקה. הבעל תפס חגורה. נוגה התחבאה. אז הבעל האדים, צעק ואיים לתת את נוגה לכלביה…
לא ידוע איך זה היה נגמר, אבל יום אחד בא חבר לבעל. נוגה יצאה מתחת למיטה לראות מי הגיע. החבר של הבעל התברר כאיש קטן ורזה בשם יוני.
“איזה ניוון”, חשבה נוגה. “שלי הרבה יותר גדול. כנראה גם האיש הזה לא תקין, כמוני”.
“שלום, מאה שנה לא הייתי אצלך, גבי”, יוני חיבק את בעליה של נוגה. “יש לך, אני רואה, תוספת חדשה. הבאת כלב? ואני סוף סוף התגרשתי מאשתי”.
“מזל טוב, כבר היה צריך. ואני רוצה ‘להתגרש’ מהכלבה הזאת. כבר מאה פעמים התחרטתי שהבאתי”, נאנח גבי. “לא מחונכת, רעה, נוהמת על נועם, ומתחילים לגעור – מתחבאת מתחת למיטה. בקיצור, חושב להיפטר ממנה”.
“נו מה אתה? למה מיד להיפטר?” יוני הביט בנוגה בעין חמלה. “לא מחונכת, אמרת. אז חינכת אותה? לצעוק ולהעניש זה לא חינוך. צריך לקחת אותה למאלף. אני, לא אוהב כלבים… אבל אותי ניסו לחנך בצעקות ובחביטות – לא עבד”.
“איזה מאלף, יוני? אין לי זמן למשפחה, עובד כמו חמור! גם לאשתי אין פנאי… תשמע, אם אתה כזה חכם, אולי תיקח את נוגה שלנו?” הציע גבי. “אתה עכשיו רווק, חופשי. אז תחנך כמה שבא לך. מה? רעיון מצוין. טוב לכולנו: לנו, לנוגה, ולך!”
“הייתי לוקח, רק שהיא בטח רגילה אליכם?” יוני הביט בנוגה שאלה. “הוא בהחלט מוצא חן בעיניי”, חשבה נוגה. “מדבר בהיגיון, אין לו ילדים, וגם הוא לא סטנדרטי. אז יבין אותי מהר יותר מאחרים! צריך להראות שאני בעד!” והיא כישכשה בזנב פעמיים.
“תראה, היא לא מתנגדת!” שמח גבי. “נקווה שתסתדר איתה. ושם, אולי בגינת כלבים תפגוש את ייעודך”. “זה לא צריך, נמאס לי”, הניף יוני ידו.
בערב יצאו שניהם הביתה ביחד…
התברר שהסתדר עם נוגה הרבה יותר קל מאשר עם אשתו לשעבר. היא לא התעקשה, לא צעקה על שטויות, ובוודאי לא הפשילה ידיים. אם לא הבינה בפעם הראשונה, הבינה בשנייה. חוץ מזה, היא אהבה את יוני! הוא היה הכל עבורה: חבר, אדון, עולם שלם.
הם הלכו יחד לבית הספר לכלבים, טיילו בגינה, למדו, שיחקו, דיברו. ויוני היה מאושר שהגורל דחף אותו באותו ערב לבקר את חברו הוותיק מבית הספר.
“כלבים בהחלט יותר טובים מבני אדם”, חשב יוני. “נוגה היא הוכחה ישירה. חכמה, יפה, צייתנית. טוב, אולי עוד לא לגמרי צייתנית, אבל זה יתוקן”.
עם זאת, הוא לא חשב כך לאורך זמן. התברר שגם בין בני אדם יש דגמים נפלאים: טובים, רגישים, מסורים. רק שבעבר יוני לא ידע איפה הם נמצאים. ועכשיו גילה – בגינות כלבים יש מהם המון. עם רבים יוני הכיר בזכות נוגה. עם כמה התיידד. ומי יודע, אולי יבוא יום והוא יתאהב שוב באיזו בעלת פומרניאן או דני גדול. לא מיד, אבל יוני לא שולל את זה.
