Author: Hazel Tang
— מה אוכלים היום? – אבא נכנס למטבח וצלל על השרפרף ליד השולחן. רגלי השרפרף שרטו את הרצפה בצורה לא נעימה. אמא שתקה, ונועה התכווצה בחדרה. — אני מדבר עם מישהי?
ארוחת שישי שהרסה את כל השקרים בהתחלה אני אפילו לא מבינה מה בדיוק היא אמרה. שולחן ארוחת השישי נראה כמו תמיד: כפיות מצלצלות בצלחות, הטלוויזיה בסלון רועשת
שתים עשרה שנה אחרי שקברתי את בתי בת השלוש, ראיתי אותה בחיים בבית קפה. אחר כך היא הלכה הביתה, קראה “אמא” לאשתו של בעלי לשעבר, וגילתה את הסימן
בעלי עצמו הציע להסיע אותי לעבודה, וכעבור שעה עצר אותי נהג מבוגר ליד מאפייה ולחש: “מחר אל תעלי לרכב של יואב, אם את רוצה להציל את הבת שלך”
אני כותב את זה עכשיו, אחרי כל מה שעבר. הלוואי שיכולתי לחזור אחורה, לסתום לעצמי את הפה, או יותר נכון, לא להקשיב לה. אבל אי אפשר. המטבח בדירה החדשה שלנו
היום הזה ייחרת בזיכרוני לעד. נינה פרצה דרך השער כאילו השטן רודף אחריה, הפילה את המנעול החלש, רצה במהירות לביתי. היא התנשמה בכבדות, פניה אדומים מהליכה מהירה
אז תשמעי, מה שקרה לנועה בת השבע-עשרה זה פשוט בלתי נתפס. לוקמיה הפכה לה את החיים, סגרה אותה בחדר בית החולים בדיוק כמה ימים לפני נשף הסיום של בית הספר.
אחרי שהסעודה הסתיימה, נועה בדיוק סיימה לשטוף כלים כשבמסדרון נשמע צלצול חד. היא הציצה בשעון – כמעט שמונה וחצי. “מי זה בא כזה מאוחר?”
הלב של אמאהיא החזיקה את הלב שלה בידיה, והרגישה איך הוא פועם בקצב שאין שני לו, מלא באהבה שאינה נגמרת.
אילת נישאה מאוחר (לפי דעתה של אמה) – בגיל שלושים ואחת. אבל ככה זה קרה, למרות שהייתה לה מראה נאה – עיניים אפורות, שיער חום-בהיר ומעט גלי עד הכתפיים, וחיוך נחמד. “
אמא, תני לי כסף, בבקשה. לדניאל יום הולדת, תשע עשרה. היא החליטה לחגוג אותו איתי. לבד ניסע לעיר, נשב בבית קפה. אקנה לה מתנה, אזמין ארוחת ערב, נטייל ונחזור









