אילת נישאה מאוחר (לפי דעתה של אמה) – בגיל שלושים ואחת. אבל ככה זה קרה, למרות שהייתה לה מראה נאה – עיניים אפורות, שיער חום-בהיר ומעט גלי עד הכתפיים, וחיוך נחמד.
“היית צריכה לחפש בעל קודם, ואת כל הזמן למדת והתביישת. והחברות שלך כבר לקחו לעצמן את החתנים הכי טובים,” רטנה נועה, אמה של אילת, “ועכשיו מה שנשאר, את זה את לוקחת. אני לא מחבבת את המחזר שלך יובל. נראה שהוא פשוט, ההורים שלו מהמושב, אבל יש לו יוהרה בלי גבול… מה זה?”
ליובל היה באמת אופי קשה – רודף כוח, שחצן וחסר סובלנות. אבל זה התגלה רק אחרי שאילת נישאה לו. בהתחלה יובל התנהג יפה, חיזר בצורה נאה, הביא פרחים והיה קשוב.
וכשהתקופה הרומנטית הראשונה של הזוג הצעיר נגמרה, הבעל התחיל להראות את אופיו, העיר לאילת הערות נועזות על כל דבר, אפילו בלי לחשוב שהטון החמור והמתנשא שלו עלול לפגוע בה. אבל אילת השתדלה, רצתה לשמור על המשפחה, הקשיבה לבעלה, עבדה במשרד התכנון, זכתה לכבוד בעבודה, וגם בבית הספיקה הכל – ויובל רק הזעיף פנים ופירק עליה את מצב הרוח הרע שלה.
נולד להם עומר, וכשהילד התחיל לחלות ולא לישון בלילות, יובל התרחק לגמרי, ועבר לישון בחדר השני כדי שלא יפריעו לו.
כשעומר היה בן ארבע, ההורים התגרשו. אילת, שסבלה מהאופי של בעלה, החליטה לגדל את בנה לבד, ויובל – בקלות שפגעה באילת יותר מכל – הסכים לגירושין. כפי שהתברר אחר כך, הייתה לו כבר למי ללכת. למזלה, יובל עבר במהירות עם אשתו השנייה לעיר אחרת, ולאילת היה קל יותר – לפחות לא היה סיכוי לפגוש את הגרוש ברחוב…
את כל הרוך שלה, אילת השקיעה בעומר היחיד שלה.
“אילת’לה,” אמרה לה אמה לא פעם, “את עדיין צעירה, יפה, היית יכולה להתחתן שוב, או לפחות למצוא לעצמך איזה חבר.”
אבל אילת לא הקשיבה לנועה, ועבדה במרץ כדי לספק לבנה את כל מה שצריך. היא חסכה על הכל כדי לצבור לעומר ללימודים ולחתונה, ומנעה מעצמה הכל. המזונות מבעלה היו זעומים.
עומר גדל, למד היטב, בתיכון למד עם מורים פרטיים כדי להתכונן לקבלה למכללה. אילת חיברה אותו לתחום המקצועי שלה, וכבר בסיום הלימודים הוא ידע שאמו סידרה במשרד שלה שיקבלו אותו לעבודה.
“בדיוק אני אצא לפנסיה בקרוב, ואתה תבוא אלינו כמומחה צעיר! שיכנעתי את המנהל. הוא מכיר את המשפחה שלנו הרבה שנים, והבטיח לקחת אותך…” שמחה אילת.
עומר חזר הביתה, ומיד התחיל לעבוד במשרד התכנון שבו אמו עבדה שנים רבות.
“אשתדל לא לאכזב אותך!” הוא חיבק את אמו, “ואת כבר בקרוב תנוחי… חילוף הדורות!”
כעבור שנה אילת יצאה לפנסיה, בדיוק כשמלאו לה חמישים וחמש, ובאותו זמן עומר מצא לעצמו בחורה – נגה. זו הייתה בלונדינית נחמדה עם גוף מלא ורגליים חטובות. עומר היה מאוהב עד מעל הראש, והזוג התכונן לחתונה.
אילת שמחה בשביל בנה. רק דבר אחד העיב על שמחתה – הידרדרות מצבה של אמה. נועה כבר חגגה שמונים, ופעם אחר פעם עצרה אמבולנס ליד הכניסה לביתה. אילת גרה לפעמים אצל אמה, בימי התחלואה הקשים במיוחד, ולפעמים מיהרה חזרה לביתה, אבל ביקרה את אמה כל יום, הביאה לה אוכל, קנתה תרופות, והאם שאלה על הצעירים, על מזג האוויר ועל בריאותה של אילת עצמה.
“הנה אני אלך בקרוב, בתי,” אמרה נועה, “והלב שלי כואב עלייך. לא על עומר, הוא בסדר, הוא לא לבד, יש לו אישה. הם בריאים, צעירים, חזקים. אבל את כל החיים גידלת את עומר, סחבת, לימדת, והנה חסכת לחתונה, וגם נתנו להם ביחד כסף לרכב. הכול בשבילו. את בעצמך לא התחתנת שוב, ולא נסעת לים, לדרום… חבל לי עלייך. ואני כבר שנה שנייה חולה, על הידיים שלך שוב.”
“מה את אומרת, אמא, אני לא מתחרטת על כלום… עומר, כן, הוא האור שלי,” התחילה אילת.
“בדיוק, האור שלך, אבל ככה אסור. פינקת אותו… הנה עברו חצי שנה מהחתונה, והם לא באו אליי אפילו פעם אחת… למרות שהם יודעים שאני חולה, על סף הקבר… אולי לא ניפגש יותר… וגם אלייך הם לא באים. האם זה בסדר?” דאגה סבתא נועה.
“מה את אומרת, אמא, יש להם ירח דבש. הם לא פנויים אלינו. וחוץ מזה, הם עובדים…” אילת הגנה על בנה וכלתה.
“לא,” נענעה נועה בראשה, “את לא אומרת נכון. אמא היא אמא. וכמה עשית בשבילו… אסור לשכוח. לא בצער ולא בשמחה… פינקת אותו יותר מדי.”
אילת שתקה. ואז התקשרה לעומר וביקשה שיבוא לסבתא, כי היא מרגישה לא טוב.
עומר הגיע עם אשתו, ישבו ליד נועה חצי שעה, שתו תה ומיהרו הביתה. הם גרו אצל ההורים של נגה, בבית פרטי.
נועה הלכה לעולמה. אילת בכתה, הצטערה על אמה, הצטערה גם קצת על עצמה. המילים של אמא נשמעו לה יותר ויותר בערבים הארוכים, כשאילת ישבה לבד ליד החלון, נזכרה איך בזמן הזה בנה היה חוזר מהעבודה, והיא עורכת שולחן, והם מחליפים חדשות… ועכשיו היא לבד.
אבל אילת התעשתה, והלכה לעבוד בגן ילדים להפתעת כל המכרים.
“יש לך השכלה גבוהה, ואת שוטפת רצפות? בגיל הפנסיה…” אמרו לאילת השכנות, והיא ענתה: “לא נורא. כל החיים ישבתי ליד שולחן, ליד שרטוטים. צריך גם לזוז. אמא שלי בצעירותה עבדה כגננת בגן ילדים, אהבתי לבוא אליה מבית הספר…”
לאילת הייתה פנסיה קטנה, כל החסכונות הלכו על הבן. ולמרות שהייתה רגילה לחיות בצניעות, עכשיו רצתה קצת יותר חופש כלכלי. העבודה כמובן גזלה כוח וזמן, אבל לאילת בטח לא היה זמן להשתעמם. חוץ מזה, בהתעקשות של שכנתה, היא החליטה להצטרף אליה למקהלה עממית במרכז התרבות, וכך החיים שלה הפכו להרבה יותר מעניינים.
אילת העסיקה את עצמה גם בגלל שניסתה לא להטריד את עומר ואת נגה, כדי לא להפריע לחיים האישיים שלהם, למרות שהיה לה מאוד כואב שהבן לא רק שלא בא אליה, אלא אפילו התקשר לעיתים רחוקות מאוד, ורק אם היה צורך.
מדי פעם אילת בכתה בערבים, כשהיא מעלעלת באלבום עם תמונות הילדות של בנה. כדי לא להתגעגע יותר מדי, היא הדפיסה בחנות הצילום את התמונות האהובות ביותר שלה עם בנה, שבהן הם ביחד, בפורמט גדול, שמה אותן במסגרות כמו ציורים, ותלתה בכל הדירה.
שוב ושוב היא עצרה ליד התמונות ונגעה בפניו של בנה, וחייכה. ולפעמים נדמה היה לה שהוא מחייך בחזרה. ואז הגיע הציפייה לשיחת טלפון, והשמחה אם הבן לפעמים נכנס אליה לתה, או לקחת משהו מהחפצים או הנעליים שלו.
עומר בדרך כלל לא שהה הרבה אצל אמו. הוא אפילו לא מיד הבחין בתמונות במסגרות. וכשלבסוף ראה אותן, עצר, הביט באמו ושאל בהפתעה:
“מה עלה בדעתך לתלות אותן?”
“סתם ככה…” התבלבלה אילת, “אני כבר לא צעירה, אז אני נזכרת בזמן הזה, הכי מוזהב, כשהיית קטן.”
עומר הנהן וברח הביתה לאשתו, לא כל כך מבין את ה”מוזרויות” של אמו. ולאילת כאילו אמא שלה עזרה משמיים. גם מצאה חבר מהמקהלה.
“נו, אילת, אצלנו יש בסך הכול שלושה גברים בקבוצה, ואת לקחת אחד. כל השנים האלה לא הצלחנו לפתות אותו, ואת מיד גרמת לו להתאהב! – צחקו בגלוי חברות המקהלה, – זה מה שאומר – חדשה!”
כולם צחקו, ואפילו ה”מאוהב” עצמו, נחום, נישק לאילת את היד, כשליווה אותה שוב אחרי החזרה הביתה.
אילת לא התייחסה ברצינות לחברות כזאת, וקיבלה בסלחנות ובטוב לב את החיזורים של הסולן בן שישים וחמש. והוא היה מתמיד וממש העריץ את אילת, נקשרה נפשו אליה.
“אילת’לה, את אפילו לא מבינה כמה טוב איתך. את חכמה, יודעת להקשיב, רגועה, וכל כך יפה.”
“די, די… אל תמשיך לשבח אותי, אחרת אתגאה לגמרי. אני מאמינה לך, וגם עלייך אני יכולה להגיד את אותו הדבר. חוץ מזה, אתה כל כך מוכשר! מגיע לך להופיע על במה גדולה.”
“כבר הרבה זמן רציתי להפסיק את הקונצרטים שלי. אפשר לשיר גם בבית, ליד השולחן בחגים, הילדים שלי מקשיבים לי בהנאה. אבל באתי לקבוצה לפני עשר שנים כי התאלמנתי, ובערבים כבר לא יכולתי להיות לבד. וכאן יש בכל זאת – מנהל מוכשר, הופעות, חגים קטנים – המפגשים שלנו. ועכשיו אני לא אלך לשום מקום, אני רוצה להיות לידך.”
אילת הלכה הביתה, ושוב הסתכלה על התמונות, ואנחה. עומר עדיין התקשר לעיתים רחוקות, ואי אפשר היה להחליף את הקשר הזה לא בשירה, לא בעבודה, ולא בחברים טובים.
אבל היא סבלה ושמחה על הביקורים הנדירים של בנה. רק לאחרונה התחיל לרמוז שיהיה טוב למכור את הדירה של סבתא, כדי לעזור לו ולנגה לקנות דירה משלהם.
“אתה לא מסתדר עם המשפחה שלה?” דאגה אילת.
“לא, בסדר, אבל נגה רוצה דירה נפרדת,” התבלבל עומר.
“אם כך, בבקשה, עברו וגורו, אפילו מחר!” אמרה אילת לבנה. “אמנם דירת ‘שיכון’ קטנה עם שני חדרים, אבל לכם כמשפחה צעירה זה יספיק בינתיים.”
“באמת?” קרן עומר, “את האמא הכי טובה בעולם! ארוץ לשמח את נגה. יש לנו עכשיו דירה משלנו!”
“רגע, בני. הדירה תישאר שלי,” עצרה אותו אילת, “אני לא אכתוב אותה על אף אחד עדיין. אבל אתם תחיו ביחד ותביאו לי נכדים.”
עומר הלך. ובמהרה עבר עם אשתו לדירה הנעימה של סבתא. כמו שביקשה אמו, כעבור שנה נולדה להם בת, לשמחת כל המשפחה, ובמיוחד להורים עצמם.
ואילת כבר עזבה את העבודה, כשהבינה שהגיע הזמן להקדיש תשומת לב לנכדה, וגם לעצמה, כדי להיות בריאה. המחזר שלה, נחום, היה כל כך מתמיד, עד שבסופו של דבר שכנע את אילת לגור יחד, והם הפכו לזוג, גרים בשתי דירות.
אילת כבר התרגלה לתפקיד הסבתא והאישה, ורק התפלאה כמה מהר החיים שלה משתנים בזמן האחרון. היא הודתה לנחום על “האביב השני”, והוא לא הפסיק לשמוח על אהבתו ולהודות לגורל על הפגישה הזאת.
גם למשפחה הצעירה היה הכול בסדר. עומר נעשה קשוב יותר לאמו, ובא לבקר אותה לעיתים קרובות יותר. יום אחד הוא דיבר על החלפת דירות.
“יהיה לנו ילד שני, אמא,” התחיל.
“כן, אני יודעת, ואני מאוד שמחה,” חייכה אילת.
“נגה מבקשת שאדבר איתך, שתעברי לדירה של סבתא, ואנחנו – לכאן, לדירה שלנו. היא מרווחת יותר, בעשרה מטרים רבועים, בניין ישן עם תקרות גבוהות. יהיה לנו נוח יותר עם שני ילדים.”
“ולמה נגה תמיד מבקשת דרכך, והיא שותקת?” חייכה אילת, “היא יודעת שלא אוכל לסרב לך? ולמה שהיא לא תשכנע את ההורים שלה לגור בדירה של סבתא, ולכם תתנו את הבית המרווח שלהם? הרי היא בת יחידה! היה לילדים מרחב!”
עומר הסמיק והלך. ואילת לא מיהרה לשמח את בנה. היא גם התרגלה לדירה שלה. פה כל חפץ היה בהישג יד, הכול במקומו, מוכר ומחומם, בעיניים עצומות אפשר למצוא אפילו מחט…
ומיד נזכרה אילת במילות אמה: “פינקת אותו, את עומר, אוי, פינקת…” ואילת החליטה לא למהר. נולדה הנכדה השנייה, והוסיפה הרבה טרדות נעימות לכל המשפחה. הבנות גדלו ביחד, גרו בחדר קטן אחד, ובסופי שבוע באו לבקר אצל סבתא אילת או אצל סבא וסבתא מצד נגה. שם היה להן מרחב גם בחצר וגם בגינה עם פרגולה ונדנדות משלהן ופירות יער.
ואילת עם נחום התחילו לגור ביחד בדירתה, והשכירו את דירתו לשוכרים, כדי שיהיו יותר אמצעים לחיות. הם אהבו ללכת לתיאטרון ולנסוע לטיולים קטנים של יום או יומיים, ולשם כך החליטו להתאחד.
ורק אחרי שתים עשרה שנה, כשנחום הלך לעולמו, אילת עברה לדירה של אמה, שהייתה גם דירת ילדותה.
“הנה, בני, קחו את הדירה שלנו, גרו שם, ולי מספיקה הקטנה,” אמרה לבנה, “נסעתי, שרתי, עכשיו אשב בבית, אחכה לבנות באורחים, וגם לכם. מקווה שלא תעזבו אותי…”
הבן חיבק את אמו, ועזר לה לעבור לכותלי ילדותה, ועשה שם שיפוץ קוסמטי.
אילת לא שינתה כלום בריהוט הדירה, רק תלתה על הקירות את התמונות הגדולות של בנה, של אמה, ושל עצמה בצעירותה. ועל השולחן הקטן היה דיוקן של נחום…
“הנה כולנו נהיה פה ביחד,” חייכה אילת באור ובשלווה, מביטה באנשים האהובים בתמונות, “ומה עוד אוכל לבקש? קירות ביתיים וחום של יקיריי.”
הנכדות ביקרו את סבתא. הבנות אהבו להישאר לישון אצלה, בחדר השינה הרגיל שלהן, שבו נותרו מיטותיהן, והן לא הפסיקו לדבר הרבה זמן, עם צחוקים ובדיחות.
“נו, בנות, הגיע הזמן לישון!” פקדה סבתא מהחדר הגדול, “צחוקיות… מחר צריך לקום מוקדם. אלמד אתכם להכין לביבות גבינה. כי עוד מעט אתן כלות. בחינת בישול אני אערוך לכן אישית!”
