בעלי עצמו הציע להסיע אותי לעבודה, וכעבור שעה עצר אותי נהג מבוגר ליד מאפייה ולחש: “מחר אל תעלי לרכב של יואב, אם את רוצה להציל את הבת שלך”. חשבתי שאברהם סמנוביץ’ איבד את זה לגמרי. אבל בערב יואב באמת אמר שהוא ייקח אותי בבוקר למרכז.
— אתה בדרך כלל יוצא מוקדם יותר, — הערתי.
— הכל השתנה. נוסעים יחד, — הוא ענה והמשיך לקלף תפוח בספירלה ארוכה.
הטלפון שכב לידו, מסך למטה. על פרק ידו נצצה רצועה חדשה ויקרה, למרות שלפני שבועיים הוא נשבע שבקושי יש לו כסף לשיעורים של תמר. הבת שלנו חלמה להתקבל למכללה לעיצוב, ואני כל חודש חסכתי כסף לחשבון שלה. יואב נשבע שהוא גם עוזר.
בלילה הוא נעל את עצמו בחדר האמבטיה. מים לא זרמו, אבל הטלפון רטט כמה פעמים. שמעתי אותו לוחש:
— לא, מחר אביא אותה. היא לא תדע כלום.
בבוקר יואב סירב פתאום לקחת אותי איתו. אמר שתמר מסוחררת, נישק אותי בשפתיים יבשות ויצא. חיכיתי עד שהמכונית שלו תיעלם מאחורי הבית, לקחתי תיק ונסעתי לתחנת האוטובוסים.
האוטובוס לרחובות היה כמעט ריק. לא הבנתי למה אני נוסעת לשם, עד שבתחנה ליד קופת חולים עלתה אישה צעירה עם ילד בכיפה כחולה. על התרמיל שלו היה רקום טיל. הילד הרים את הראש — ונשמתי נעתקה.
אלה היו העיניים של יואב. עפעפיים כבדים, הילה בהירה סביב הקשתית, אותו מבט שראיתי אצל תמר בתמונות ישנות.
על אצבע האישה נצצה טבעת עם אבן ירוקה. לפני שנה יואב הביא הביתה טבעת כזו, ואחר כך אמר שהחזיר אותה לחנות.
בתחנה הסופית הלכתי אחריהם. אחרי כמה דקות האישה פנתה לבית אפור. ליד השער עמדה המכונית של יואב, למרות שבמפעל חשבו שהוא בשליחות.
הוא יצא לקראת הילד, הרים אותו על הידיים וצחק. אחר כך נישק את האישה, סידר לילד את הצעיף ופתח את השער.
חזרתי הביתה לפניו. אחרי שעתיים יואב נכנס עם שקית קלמנטינות.
— תמר יותר טוב? — שאל.
הבטתי ישר בעיניים שלו.
— איך קוראים לבן שלך?
השקית נשמטה מידו. קלמנטינות התגלגלו מתחת לרדיאטור. יואב החוויר, אבל ענה:
— איתי.
באותו רגע הסתובב מפתח בדלת. עליזה, אמו, נכנסה בלי לדפוק, ראתה אותנו ואמרה בשלווה: “סוף סוף”. אחר כך שלפה מהתיק מעטפה אפורה אטומה והושיטה ליואב. אצבעותיו נמתחו אל קצה הנייר…
אבל חטפתי את המעטפה ראשונה.
— מה יש שם?
עליזה אפילו לא הזדעזעה.
— אל תתערבי בעניינים שלא שלך. ליואב יש בן, ואת חייבת להבין מה זה אומר.
— ליואב יש בת, — עניתי. — והיא גם הילדה שלו.
— בת תגדל ותעזוב. אבל בן ימשיך את המשפחה.
יואב שתק. השתיקה הזו שברה אותי יותר מכל וידוי. הוא לא הגן עליי. לא עצר את אמו. פשוט הביט במעטפה, כאילו פחד שבפנים יש משהו גרוע יותר מהכאב שלי.
עליזה החליקה את הכפפה ואמרה ששרה לבד, שאיתי צריך אבא, ושאני לא צריכה לעשות שערורייה. יואב ימשיך לגור איתי, אבל יעזור למשפחה השנייה. “ככה עושים מבוגרים”, היא אמרה.
ארזתי תיק, אבל לא עזבתי. בחדר ישנה תמר, מצמידה ספר ללימודים לחזה. לידה היה גלויה מיואב: “לאמנית העתידית שלי”. נזכרתי איך הבת שלי ויתרה על תחרות כי אבא אמר: “עכשיו תקופה קשה”. אז האמנתי לו.
בבוקר אברהם סמנוביץ’ חיכה לי ליד הספרייה. במקום ברכה הוא הניח על הספסל תיקייה עבה.
— הייתי צריך לספר קודם, — הודה. — יואב ביקש ממני להדפיס דפי נסיעות. בדוחות היו כתובות אחת, אבל הוא נסע למקומות אחרים לגמרי.
בפנים היו עותקים של מסלולים, קבלות מתחנות דלק ותמונות של תגי כניסה אלקטרוניים. בתמונה אחת המכונית של יואב עמדה כל שבוע ליד הבית של שרה. אבל הגרוע מכל היו דפי חשבון בנק.
מחשבון החיסכון של תמר נעלמו כספים. חמישים אלף ש”ח לעבודות בנייה, שמונים — לחנות רהיטים, שלושים ושניים אלף — למרפאה פרטית, ועוד מאה ועשרים — לכרטיס של שרה.
— כמה נשאר? — שאלתי.
אברהם סמנוביץ’ הסיט את מבטו.
— עשרים ושלושה אלף.
סגרתי את התיקייה. טיפת גשם נפלה על הכריכה והתפשטה על שם המשפחה של יואב.
בבית הנחתי את המסמכים על השולחן. יואב קודם הכחיש הכל, אחר כך בכה, אחר כך כתב התחייבות: הבטיח להחזיר את הכסף, למכור את המכונית ולוותר על תביעות על החלקה שלי. שבועיים הוא היה כמעט מושלם. העביר לתמר מאה אלף, לקח אותה למכללה, קנה חומרים חדשים.
כמעט האמנתי שפחד יכול להפוך אדם ישר.
אבל ערב אחד יואב הניח לפניי בקשה.
— תחתמי. זה רק על המוסך.
קראתי את השורה הראשונה וחשתי קור: לא היה מדובר על מוסך, אלא על הקרקע שקיבלתי מדודה.
— רצית למשכן את החלקה שלי?
— זמנית. אני צריך לסגור גירעון בעבודה.
— איזה גירעון?
פניו התקשו.
— אם תתחילי לעשות רעש, תמר תיפגע ראשונה. אני מכיר אנשים שיכולים לעשות שלא יקבלו אותה ללמוד.
מבעד לקיר תמר שיעלה בשקט. יואב הרים טלפון והתקשר למישהו:
— היא סירבה. אז אנחנו פועלים היום. נשאר מעט מאוד זמן עד לביקורת…
חיכיתי עד שהוא יירדם, צילמתי את כל המסמכים וכתבתי מכתב למנהל המפעל. בבוקר לקחתי את התיקייה והלכתי לשם. ליד משרד המנהל יואב חסם לי את הדרך, ומאחוריו כבר עמדו המנהל ורואה החשבון.
הוא חייך, כאילו עדיין יכול לשלוט בשיחה.
— נועה, תורידי את התיקייה. אחרת תתחרטי…
הנחתי את כף ידי על הסגר ופתחתי אותה.
בתיקייה לא היו רק דפי חשבון. הקלטתי מראש בטלפון את שיחת הלילה של יואב על הגירעון וצירפתי אותה למכתב למנהל. ליד היו ההתחייבות שלו, העתקי הבקשה על החלקה שלי ותמונות המסלולים.
— אחרת אני אתחרט? — חזרתי. — או שאתה מפחד שיתחרטו אלה שהכסף שלהם גנבת?
יואב זינק אל התיקייה, אבל המנהל עצר אותו במחווה.
— אל תיגע במסמכים, — אמר. — רואה החשבון כבר הזמינה מבקרים.
פניו של יואב האפירו. לפתע הוא הפסיק להיות מנהל רכש בטוח בעצמו. לפניי עמד אדם ששנתיים שיקר לאשתו, הסתיר בן, העביר כסף מחשבון בתו וניסה למשכן את האדמה שלי כדי לכסות חור תפקידי.
— את תהרוס משפחה, — לחש.
— אתה הרסת אותה בעצמך. אני פשוט הפסקתי לכסות על ההריסות.
באותו יום השעו אותו מהעבודה. הביקורת גילתה שהוא רשם רכישות פיקטיביות, זייף מסלולים והוציא כסף דרך קבלנים מוכרים. המעטפה האפורה שעליזה הביאה הייתה העתק של הבקשה למשכון החלקה שלי. היא רצתה שאחתום עליה בבית בזמן שיואב יעשה תשובה מזויפת.
עורך דין אישר: בלי הסכמתי הנוטריונית איש לא יכול היה למשכן את הקרקע. ואת הכסף של תמר הצלחנו להחזיר אחרי פנייה לבנק וחקירה רשמית. יואב מכר את המכונית, את חלקו בדירה ושילם את רוב הגניבה. את היתר גבו ממנו לפי פסק דין.
גם שרה לא נשארה איתו. היא גילתה שיואב הבטיח לה לרשום עליה בית, ואילו לי אמר שהוא פשוט עוזר לאישה בודדה. לקחה את איתי ועברה לאחותה, ואסרה על יואב לבוא בלי תיאום מראש.
תמר לא דיברה עם אביה הרבה זמן. יום אחד היא שאלה אותי:
— אמא, למה לא סיפרת קודם?
חיבקתי אותה ועניתי:
— כי קיוויתי שהוא יהיה ישר מעצמו.
— ועכשיו?
— עכשיו אני יודעת: תקווה לא צריכה לעלות לך בעתיד.
באביב פתחנו בבית סדנה קטנה. אני תפרתי כיסויים וכריות, ותמר עיצבה דוגמאות. על החלון תלו וילונות פשתן, על השולחן עמדה מנורה עם אהיל ירוק — כמעט כמו שתמר ציירה בסקיצה הראשונה שלה.
אברהם סמנוביץ’ הגיע יום אחד עם צנצנת ריבה ועמד הרבה זמן ליד הדלת.
— סלחי לי, נועה. הייתי צריך להזהיר אותך קודם.
— הזהרתם בזמן שיכולתי לשמוע, — אמרתי. — זה מספיק.
הוא הלך, צולע בשביל הרטוב. סגרתי את הדלת, חזרתי לשולחן וראיתי את תמר חותכת בד לפי קו שסימנה.
פעם פחדתי לחתוך משהו: שמלה, תמונה משפחתית, הרגל ישן של לסבול. עכשיו המספריים עברו בקלות דרך הבד.
מחוץ לחלון אור היום דעך, אבל בחדר נעשה יותר ויותר מרווח — כאילו עם החיתוך האחרון יצאה ממנו לנצח דמות שתפסה יותר מדי מקום.
