Author: Hazel Tang
אז תקשיבי, זה סיפור שמתחיל במקום שהכרתי כל כך טוב. כל החיים שלי חשבתי שהחבר הכי טוב שלי, איתי, בסוף יהיה שלי. באמת האמנתי בזה. הוא היה שם תמיד, ליד המשפחה, לידי.
יומן שלי, אני חייב להודות, אני כועס על אמא שלי. הסיפור מתחיל ככה: כשאבא מצא אישה אחרת, אמא עזבה בגאווה. היא לא נלחמה בשבילנו בכלל. לדעתי, אם הוא בגד, היא
אתמול בערב חמתי, שרה, הכריזה מול כל המשפחה שההורים שלי חיים על הגב של הבן שלה. “ברור, נוח להם,” היא אמרה עם חיוך ציני, מתקנת את המפית על ברכיה. “
הכרתי את דבורה כמעט כל חיי, אז כשבוקר אחד התחיל להופיע אצלה בבית בחור צעיר, אמרתי לעצמי שזה לא ענייני להתערב. דבורה הייתה בת שמונים ושלוש, גרה לידי עוד
נועה הביטה במסך הטלפון. תמר שלחה הזמנה לצ’אט הקבוצתי: “בנות, מחכה לכן בשבת ב-18:00 בבית הקפה ‘נענע’. יהיה כיף!”
שירה התיישבה על המקום הפנוי, אחרי שווידאה שהספסל נקי ושאף גרגר אבק לא מאיים על השמלה הבהירה שלה. בידה היא אחזה בתיק יד לבן חדש. כאן, בבית ההבראה, כבר היה
הלילה הייתי צריכה לישון ליד ננה בפעם האחרונה. בבוקר היו לוקחים אותה למשק, אבל בארבע לפנות בוקר הופיע בחדר המדרגות מישהו שידע שעובדי המאפייה לפעמים מקבלים משכורת במזומן.
בחיים יש טעויות של נעורים, ולפעמים אפשר לתקן אותן גם בגיל מבוגר. העיקר שיהיה רצון. שירה ובעלה יואב חיים יחד ארבע-עשרה שנה, אבל ילדים לא הצליחו להביא לעולם.
שירה סגרה מאחוריה את דלת הכניסה והצמידה את גבה למתכת הקרירה. בדירה שררה דממה מוזרה, מחרישת אוזניים. על הקולב כבר לא הייתה תלויה הז’
הם התחתנו במאי, כשהסיגליות פרחו בפארק. אורית ואביב היו זוג מושלם: גבוהים, רזים, עם עיניים באותו גוון חום-ירקרק. בחתונה האורחים הרימו כוסיות בירה והבטיחו להם “









