אהבה לנצחהם נפגשו שוב בגשם, והפעם ידעו שזה לא סתם מקרה.

— מה אוכלים היום? – אבא נכנס למטבח וצלל על השרפרף ליד השולחן. רגלי השרפרף שרטו את הרצפה בצורה לא נעימה. אמא שתקה, ונועה התכווצה בחדרה.

— אני מדבר עם מישהי? תסתכלי עלי! – צעק אבא והכה באגרופו על השולחן.

נועה ידעה שאמא הסתובבה, מפחד נוזל מעיניה.

— מה את בוהה? תביאי אוכל! גבר חזר מהעבודה. אני מכיר אתכן, נשים, רק לדבר סרה ולנפנף בזנב, – גמגם בשקט יותר.

אמא ר קרקשה בכלים, מורידה בחיפזון צלחת מהמייבש מעל הכיור.

— שוב פסטה? נמאס, – נבח אבא. נועה התכווצה בחדרה, מצפה לשמיעת שבירת צלחת. לא, הפעם עבר… לרגע לא נשמע קול מהמטבח. נועה יצאה מחדרה והציצה למטבח. אבא ישב עם גבו אליה. אמא הניפה לה בידה – תעלמי. ונועה נעלמה מיד מפתח הדלת, כאילו לא הייתה שם. היא נסגרה בחדרה וטבלה בספר הלימוד, אבל אחרי כל משפט עצרה והקשיבה. נראה שקט. היום אבא התנהג די רגוע. אחר כך שמעה אותו עובר ליד דלתה לחדר שלה ושל אמא, ממלמל לעצמו, ושם נרגע.

היא שמעה את זה כמעט כל יום. לפי הצלילים ידעה מה קורה במטבח. אבא לא עבד בשום מקום קבוע. לא יכל להחזיק מעמד במקום אחד בגלל השתיונות, התקיים מעבודות מזדמנות. כשאימא לא הייתה בבית, נועה השתדלה לא להישאר איתו בדירה, הלכה לחברות אחרי בית הספר או ישבה על מדרגות הכניסה וחיכתה לאמא.

— שלום. למה את יושבת על המדרגות? שכחת מפתחות? – עידן עצר מול נועה. הוא גר בקומה החמישית.

— בערך, – גמגמה היא. היה לה בושה שהוא תפס אותה על המדרגות.

עידן עבר לידה, טיפס שתי מדרגות ועצר.

— תתקררי, אסור לשבת על מדרגות בטון. בואי אליי.

נועה לא ענתה.

— בואי, – אמר עידן בחומרה, והיא נשמעה. הוא היה תלמיד בכיתה י”ב, והיא הייתה רגילה לשמוע לגדולים ממנה.

עידן פתח את דלת דירתו והכניס את נועה לפניו.

— אמא, חזרתי. ולא לבד! – צעק, טורק את דלת הכניסה.

— עם מי? – יצאה לפרוזדור מרים, אמא של עידן.

— שלום, – לחשה נועה.

— שלום. נועה, נכון?

— תתארי לך, אני עולה במדרגות והיא יושבת על המדרגות, – דיווח עידן תוך שהוא מתפשט.

— שכחת מפתחות? – שאלה מרים. – תתפשטו ותרחצו ידיים, אני אחמם את ארוחת הצהריים.

נועה נכנסה לחדר והסתכלה סביב. הדירה דומה לשלהם, אבל נעימה ויפה יותר. ארוחת הצהריים נראתה טעימה מאוד, למרות שאכלו מרק עוף רגיל ופסטה עם נקניקיות.

— תודה, היה ממש טעים, – הודתה.

— בפעם הבאה אל תשבי על המדרגות, תעלי ישר אלינו, – אמרה מרים. – מסכימה?

נועה הנהנה.

— תודה, אמא. אנחנו הולכים לחדר שלי. בואי, – עידן קם וסימן בידו לנועה. היא הרימה עיניה למרים. זו הנהנה בהסכמה.

כשנכנסה לחדר של עידן, נועה התפלאה – מסודר, חפצים לא מפוזרים, נקי, על הקיר פוסטרים של להקות מוכרות ואופנועים צבעוניים.

— אתה אוהב מירוצים? – שאלה.

— לא ממש, רק פוסטרים יפים.

— ואין לי מחשב. בעצם יש, אבא ניפץ את המסך. אין כסף לקנות חדש.

— יש לי טאבלט, תרצי? – מיד הציע עידן.

— לא, אבא יראה וימכור.

— אז בואי אליי ללמוד כשצריך.

— וכבר החלטת לאיזה מוסד תלך אחרי בית הספר? – נועה נגעה בדגם מטוס. – עשית בעצמך?

— ברור. אני רוצה ללמוד בטכניון, אווירונאוטיקה.

— תהיה טייס?

— לא, לתכנן מטוסים, – חייך עידן מתנשא.

הוא היה מוצא חן בעיני כל הבנות בכיתה שלה. חתיך. מחר בבית הספר היא תספר לבנות שהייתה אצל עידן כהן, והן יקנאו.

הזמן עבר בשיחה בלי משים. נועה הביטה בשעון וקפצה.

— אני חייבת ללכת, אמא בטח כבר חזרה.

נורא לא רצתה לעזוב, אבל גם לא לנצל את האירוח. עידן יצא ללוות אותה לפרוזדור.

— תגיעי, אל תשבי על המדרגות, – אמר לפרידה.

נועה נכנסה לדירתה וראתה את מעילה של אמא על הקולב. מהמטבח נשמע צלצול כלים – אמא הכינה ארוחת ערב.

— מאיפה את כל כך מאוחר? – הציצה מהמטבח.

— הייתי בקומה החמישית, בדירה חמש-עשרה.

— שלא תסתובבי בדירות. מה יחשבו עלינו אנשים? תרצי ארוחת ערב?

— לא, דודה מרים האכילה אותי. אני הולכת לעשות שיעורים. הוא בבית?

— את לא שומעת? נוחר כמו קטר. ואיפה מצא כסף? השתכר שוב, – נאנחה אמא.

מאז נועה ביקרה אצל עידן לעתים קרובות. אם פגשה אותו בהפסקה, הנהנה והסמיקה במבוכה. הוא החזיר שלום ועבר הלאה.

לפעמים נועה לא מצאה את עידן בבית – הוא היה במועדון ספורט בערבים. אז דודה מרים סיפרה על בנה, על בעלה שמת לפני כמה שנים.

החורף הפך לאביב, הגיע הקיץ. נועה כבר לא עלתה לעידן, בילתה עם חברות או ישבה על ספסל ליד הבית.

— למה את לא באה? – שאל פעם עידן, כשהוא פוגש אותה בחוץ. נועה משכה בכתפיה.

— כבר נבחנת בבחינות? מתי אתה נוסע ללמוד?

— אני לא נוסע. אלמד כאן, באוניברסיטת תל אביב. לא רוצה להשאיר את אמא לבד.

— מעולה! – שמחה נועה.

ובסתיו יום אחד נכנסה אליו, כאילו לא יכלה לפתור תרגיל. אבל משום מה השיחה לא זרמה כמו פעם. נועה התביישה בעידן, הרגישה מגושמת ומביכה. הוא השתנה, התבגר ונעשה עוד יותר יפה.

באותו חורף מת אבא, הורעל מוודקה מזויפת. אמא לא בכתה אפילו בהלוויה, ולנועה איכשהו היה רחמים עליו. עכשיו לא היה צורך לחכות לאמא מהעבודה, לא הייתה סיבה לעלות לעידן.

אמא עוד הרבה זמן קפצה מצלצולים, ובעיניה הבזיק פחד.

— אמא, מה את? הוא לא כאן, – אמרה נועה.

— הרגל, – ענתה אמא.

נועה כבר למדה בכיתה י”א. ערב אחד עמדה ליד החלון וחיכתה לעידן.

— את לא נדלקת? כל הזמן מחכה לעידן? – נכנסה אמא לחדר והדליקה את האור.

— רק מסתכלת מהחלון, – ענתה נועה בכעס, שנתפסה על חם.

— הוא גדול, יש לו חברה. יפה. תעשי שיעורים במקום, – נאנחה אמא.

לעידן יש חברה! הלב נקרע מכאב וקנאה. נועה לא ראתה את החברה של עידן, אבל כבר שנאה אותה. ויום אחד נתקלה בהם בחצר.

— נועה? שלום, למה את לא באה? – שאל עידן בחביבות. חברתו עמדה לצדו והביטה בנועה בקרח. בשל גובהה הביטה מלמעלה, אפילו בבוז, כמו על עכבר. עידן גם היה גבוה, ובכל זאת הסתכל על נועה אחרת.

— באיזה כיתה את כבר?

— כיתה י”ב.

— כמה מהר הזמן עף. את יפה, התבגרת, קשה לזהות אותך. לאן את מתכוונת ללמוד?

— עידן, בוא נלך. – החברה משכה בחוסר נחת בשרוולו.

— ביי, בהצלחה! – אמר עידן, והם הלכו יד ביד.

נועה הביטה בהם מבט ארוך. “קרה כמו דג, ובעיניים שלה קוביות קרח, – חשבה בכעס. – ברור, יותר מתאים לה הכינוי ‘מלכת השלג’, אבל יותר מדי כבוד”. ונועה קראה לה בלבה “דגה”.

הזמן עבר, נועה סיימה בית ספר והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה. ועידן קיבל תואר והתחיל לעבוד, עד מהרה קנה רכב. נועה למדה לזהות את רעש המנוע שלו, רצה לחלון כשהוא התקרב לכניסה.

יום אחד נועה חזרה מהאוניברסיטה ופגשה בחצר את מרים. זו הלכה לאט עם מקל, צולעת בצורה בולטת.

— שלום, דודה מרים, – בירכה נועה. – מה קורה, למה את צולעת?

— רגל כואבת, אין כוח לסבול. בקושי הולכת. הרופא אמר שצריך ניתוח, לשים מפרק מלאכותי, ואני מפחדת, – התלוננה מרים.

— תגידי מה לקנות, אני ארוץ לחנות, לא קשה לי, – מיד הציעה נועה.

— לכי, כי עידן אף פעם לא בבית…

כך נועה התחילה שוב לקפוץ לעידן, נכון, נפגשה איתו לעיתים רחוקות. היא הלכה לחנות, עזרה בניקיון לאמא שלו.

יום אחד העזה ושאלה על החברה של עידן.

— לירון, היא יפה כמובן, אבל מנומסת מדי. כל הזמן שותקת, לא יודעת איך לגשת אליה. היא זרה איכשהו. את כמו שלנו. לא כזאת כלה צריך הבן שלי, – נאנחה מרים. – ולמה את שואלת? במקרה התאהבת בו?

נועה הורידה עיניים.

— אל תהיי עצובה. היית מבוגרת יותר, לא הייתה כלה טובה יותר לעידן. את עוד תפגשי את האהבה שלך.

— אני לא צריכה אהבה אחרת, – לחשה נועה וברחה.

יום אחד נכנסה לשאול את מרים מה לקנות בחנות. הדלת נפתחה על ידי דגה.

— מה את רוצה? – שאלה בקרירות.

— אני אל דודה מרים…

— אין אותה. עידן לקח אותה לבית חולים ברכב.

נדמה היה שדגה הרימה בכוונה את הסנטר כדי להביט על נועה מגבוה.

— למה את מקפצת לכאן בלי סוף? – הבריקה דגה בעיני קרח.

— אני לא מקפצת, אני עוזרת לדודה מרים, הולכת לחנות.

— עוזרת, מה. אל תגיעי יותר לכאן. אם צריך, אני אעזור. בקרוב נתחתן עם עידן ונגור כאן. לכי מפה, כי אחריך דברים נעלמים, – אמרה דגה בגסות.

— איזה דברים? – להבה נועה.

— טבעת. השארתי טבעת על הכיור בחדר האמבטיה. אחר כך נכנסתי, ואין טבעת. את לקחת, אין עוד מי.

— אני אפילו לא עוברת מעבר לפרוזדור, – קראה נועה בכעס.

— אני לא יודעת, אולי באת בלעדיי. תחזירי בטוב, אחרת אזמין משטרה. – דגה נשענה קדימה והטתה ראש. עיני קרח זועמות היו קרובות מדי. נועה נסוגה.

— לא לקחתי את הטבעת שלך!

— תוכיחי. – דגה עשתה צעד לעברה, עיני-קרח ממש קרובות. נועה לא עמדה, הסתובבה, משכה את הדלת והתנגשה בעידן.

— למה אתן מדברות כל כך חזק? שומעים במדרגות. – עידן העביר מבט מנועה לדגה. נועה גם הסתובבה.

דגה התיישרה וחייכה אל עידן במתיקות.

— כבר חזרת? – שאלה כאילו כלום.

נועה רצתה לברוח, אבל עידן אחז בידה.

— מה קרה?

— היא… היא האשימה אותי שלקחתי את הטבעת שלה. לא לקחתי כלום, אפילו לא נכנסתי לאמבטיה.

— איזו טבעת? – עידן החזיק את נועה בחוזקה והביט בדגה.

— עם אבן ורודה. נראה לי שאיבדתי אותה, לא יודעת איפה השארתי. שאלתי אם ראתה, – הסבירה דגה בקול דבש.

— היא משקרת! היא אמרה שאני לקחתי, רצתה להזמין משטרה. – נועה שחררה את ידה ורצה במדרגות למטה. דמעות חנקו אותה.

— לכו לשניכם לעזאזל! – קראה נועה בייאוש כשנכנסה לדירתה וטרקה את הדלת.

— מה את עושה? – הציצה אמא לפרוזדור.

— אמא! – נועה נפלה עליה וסיפרה הכול.

— תימצא הטבעת, אל תבכי. עידן יסדר, – הרגיעה אמא את בתה הבוכה.

למחרת עידן הגיע בעצמו. אמא לא הייתה בבית.

— צריך לדבר, – אמר.

נועה הכניסה אותו לחדרה. כשראה על מדף השידה תמונה שלה, עידן חייך במשובה. נועה שכחה ממנה לגמרי. היא הסמיקה והורידה עיניים.

— גנבת ממני? ואת אומרת שאת לא גונבת? נועה נבוכה והסמיקה עוד יותר.

— נו, לא מפריע לי. באתי להתנצל. נמצאה הטבעת.

— איפה?

— לא משנה, – עכשיו עידן הסיט מבט.

— משנה. היא האשימה אותי בגניבה. חושב שזה נעים? – קולה של נועה רעד מפגיעה.

עידן אחז בכתפיה.

— נוע, סלחי. לא האמנתי לרגע שלקחת. באמת. בקיצור, לירון לא אהבה שאת באה אלינו הרבה, אז היא החליטה להשמיץ אותך כדי שלא תגיעי יותר. והטבעת… נפלה מהכיס שלה כשהפילה את הג’קט.

— ואתה תסלח לה? ואם היא תאשים את אמא שלך בגניבה? אפשר לצפות ממנה להכל. דגה קרה!

— די! היא פשוט מקנאה בי. – עידן הביט בחומרה על נועה והסיר ידיו מכתפיה.

— עידן! אתה לא רואה כלום?

— מה אני לא רואה? – עידן הביט בה בצער. ניכר שנמאס לו מהשיחה.

— אני אוהבת אותך! – פלטה נועה ופחדה בעצמה מהעזה. – אוהבת אותך מכיתה ה’. עידן, אל תתחתן איתה, בבקשה. – דמעות רעדו בעיניה, פני עידן טשטשו.

— נוע, את בוכה? לא תהיה חתונה. נפרדנו.

— באמת? – נועה מצמצה, ודמעות זרמו על לחייה.

— טיפשה את. – עידן חיבק אותה. – אמא משתחררת בעוד שבוע. תגיעי אליה, תעזרי אם צריך.

— ברור! לא היית צריך לבקש.

עידן הלך עצוב ומהורהר, ונועה כמעט קפצה משמחה. חתונה לא תהיה!

נועה ביקרה אצל דודה מרים כל יום, הלכה לחנות, שטפה רצפות, אפילו עזרה בבישול. את עידן לא ראתה, הוא חזר מאוחר. כל הערבים העבירה בקומה החמישית. אמא רק נענעה ראש.

יום אחד נועה נתקלה בעידן במדרגות. בבירור היה ריח אלכוהול.

— עידן, שתית? – נועה הביטה בו באימה, נזכרת באבא, בפחד בעיני אמא…

— אז מה? – התנודד לעברה, אמר. נועה נסוגה לאחור, לא מורידה ממנו עיניים מבוהלות. – נוע, למה את מסתכלת ככה? אל תפחדי, אני לא אהיה כמו אבא שלך… – פתאום אמר בקול מפוכח לגמרי.

ובשבת בא לנועה עם זר פרחים והזמין אותה לקולנוע. כמה היא הייתה מאושרת!

מעתה עידן לא התעכב בערבים, מיהר הביתה, שם חיכתה לו נועה עם אמא. הוא לא שתה יותר. הם הלכו הרבה לקולנוע, סתם טיילו וישבו בחדרו והתנשקו…

סוף סוף אהבת נועה המסה את לבו של עידן.

— שתהיה לכם שמחה, ילדים. אל תפגע בה, עידן, – ביקשה אמא כשהציע לנועה נישואין.

— מבטיח, לעולם לא אפגע… נועה נצמדה אליו כמו עץ צעיר לאלון גבוה.