Author: Hazel Tang
— תמר… — אלון הביט באשתו ונאנח בכבדות. — סליחה, אבל השנה נצטרך לבטל את הנסיעה לים. — מה זאת אומרת לבטל? למה? כבר תכננו הכל. אפילו הזמנו חדר במלון.
שמי אפרת ברק. אני עדיין זוכרת את התקופה ההיא, כאילו זה היה אתמול. הבן שלי, עומר, והילד של השכן החדש, יונתן, דמו זה לזה בצורה כל כך בולטת, עד שהתחלתי לפקפק בהכול.
סוף סוף הגעתי לפגוש את הנכד הראשון שלי, אבל המילים של אחות במחלקת יולדות גרמו לי לפקפק בכל מה שידעתי על הבן שלי. כדי לפגוש את הנכד הראשון שלי נסעתי מאילת ועד מטולה.
מירב מלקקת את הקצף הלבן מהכפית. — שרה, את עכשיו גימלאית. אין לך על מה להוציא. דני ואני החלטנו לצמצם את העזרה. על השולחן עומדת עוגה במאה ושמונים שקל.
הקופסה עמדה לרגליה כבר שלושה ימים, והתחתית כבר התרככה מרטיבות הבוקר. ליאורה יישרה את המגבת בפנים, ספרה את הגורים: כולם חמישה. שניים אפורים, שניים מפוספסים
— תמר… — אלון הביט באשתו ונאנח בכבדות. — סליחה, אבל השנה נצטרך לבטל את הנסיעה לים. — מה זאת אומרת לבטל? למה? כבר תכננו הכל. אפילו הזמנו חדר במלון.
אני יעל ברק. לפני שמונה עשרה שנה הייתי נשואה לאיתי לוי. חצי מהשנים האלה חייתי במצב של “תחזיקי מעמד, עוד מעט הוא יפרץ את התקרה”. החצי השני חייתי במצב של
ליאל עמדה מאחורי דלת המטבח והקשיבה בריכוז לשיחה של ההורים. השיחה הייתה עליה, בעצם עליה ועל יאיר. השיחות על החתונה נמשכו כבר הרבה זמן. הצעירים נפגשו כבר
בעלי עזב אותי שלושה ימים אחרי שילדה את בתי, וכעבור חודש קיבלתי הזמנה לחתונה שלו עם אישה בהריון. אני זוכרת את הערב ההוא לפרטי פרטים. על אדן החלון התקרר
עשר שנים ויותר אני לא שותה את זה. נמנעת. כמו שנמנעים מפצעים ישנים. כמו שלא נכנסים לבית הקפה שבו נתנו לי טבעת ואז לקחו אותה בחזרה. כמו שלא רואים סרטים שראינו יחד.









