יומן שלי,
אני חייב להודות, אני כועס על אמא שלי. הסיפור מתחיל ככה: כשאבא מצא אישה אחרת, אמא עזבה בגאווה. היא לא נלחמה בשבילנו בכלל. לדעתי, אם הוא בגד, היא הייתה צריכה לדרוש ממנו את הדירה ואת הכסף. במקום זה, גרנו במעונות סטודנטים בתנאים נוראיים. היו זמנים שהיינו צריכים לבקש תפוחי אדמה מהשכנים, פשוט לא היה מה לאכול.
אמא תמיד הייתה רכה מדי. היא תמיד ויתרה לכולם, מעולם לא הגנה על האינטרסים שלה. לא הבנתי את זה. כשהייתי בן 12, סבתא נפטרה והדודה שרה לקחה לעצמה את הבית. אמא לא התווכחה, למרות שלא היה לנו איפה לגור.
אז בגיל 15 עזבתי בשמחה את הבית ונסעתי ללמוד במכללה טכנולוגית בעיר אחרת, בחיפה. אחר כך נרשמתי לאוניברסיטה, ובשנה השנייה פתחתי עם חבר לכיתה שירות לתיקון מחשבים. היה לנו מזל – היינו הראשונים. מאז עברו עשר שנים, ויש לנו כבר שתי מעבדות ושלוש חנויות. למרות שאני ואשתי נועה גרנו בדירה שכורה, קודם כל קניתי דירה לאמא. נועה ממש נעלבה.
“איך אתה יכול? לאמא שלך היה כל החיים להרוויח לדירה,” היא אמרה.
“היא לא כזו, אפילו לנעליים לא הצליחה לחסוך,” עניתי.
“זו בעיה שלנו?” שאלה.
“שיהיה, אבל זו אמא שלי.”
עם הזמן קניתי בית קטן. נולדו לנו שני ילדים. החיים השתפרו. אבל תמיד עזרתי לאמא. אפילו פתחתי לה כרטיס חודשי שבו העברתי לה 2,000 שקל.
יום אחד שמתי לב שהכסף מהכרטיס נעלם מהר מאוד. נסעתי לאמא וראיתי שאין לה שום דבר לאכול.
“איפה הכסף? על מה הוצאת?” שאלתי.
“אתה יודע מה המחירים היום, תרופות, חשבונות,” היא ענתה.
לא האמנתי לה. החלטתי לעקוב. בפעם הבאה שהעברתי כסף, אמא מיד משכה אותו. נסעתי אליה לראות מה קנתה – אבל המקרר שוב היה ריק.
“אמא, מה קנית?” שאלתי.
“בני, תבין, יש בעיה. לבן של הדודה שרה יש קשיים, אחותי מתלוננת ומבקשת עזרה, ואני לא יכולה לסרב,” היא אמרה.
“אמא, הם מנצלים אותך! יוסי בעצמו סיפר לי שהוא בונה בית. אני לא מתכוון לממן אותו בזמן שאין לך מה לאכול.”
חזרתי הביתה כועס וסיפרתי הכל לנועה. היא יעצה לי: “עשית מספיק בשביל אמא. אל תיתן לה יותר כסף. אם צריך – תקנה מצרכים או תרופות ותביא בעצמך.”
למחרת לקחתי מאמא את הכרטיס. היא נעלבה ואמרה שיש לי הרבה כסף ואסור לסרב לקרובים. אבל אני לא מסכים איתה.
למדתי שלפעמים אהבה אמיתית היא לא לתת בלי גבולות, אלא לדאוג שהעזרה באמת מגיעה למי שצריך.
