ליאל עמדה מאחורי דלת המטבח והקשיבה בריכוז לשיחה של ההורים. השיחה הייתה עליה, בעצם עליה ועל יאיר.
השיחות על החתונה נמשכו כבר הרבה זמן. הצעירים נפגשו כבר שלוש שנים, אהבו אחד את השני. לגבי החתונה הכל היה ברור, השאלה המרכזית הייתה איפה הצעירים יגורו אחרי החתונה. למשפחות של החתן והכלה יש הכנסה ממוצעת, הן לא מרוויחות הון, והן גרות בדירות ארבעה חדרים סטנדרטיות.
הצעירים לא רצו לגור עם ההורים, וגם ההורים חשבו שצריך להתחיל את חיי הנישואים באופן עצמאי. ליאל עוד שנה ללמוד באוניברסיטה, יאיר כבר עובד, אבל אם ישכירו דירה, חצי מהמשכורת שלו תלך על שכר דירה. ההורים כמובן יעזרו, אבל ליאל חשבה, למה להלחיץ את כולם אם אפשר פשוט לחכות שנה עם החתונה, כשהיא גם תתחיל לעבוד. אבל החתן לא רצה לחכות, היה מוכן לשכור דירה, רק כדי להיות קרוב לאהובתו.
ליאל יש סבתא שגרה בדירה שלה. היא בת שמונים ושתיים, אבל קשה לקרוא לה זקנה. היא שומרת על עצמה, צלולה בדעתה, מסתדרת בלי עזרה. יש לה כמובן מחלות כרוניות: מפרקים כואבים, היא הולכת עם מקל, הלב קצת מתקלקל, הראייה חלשה.
עליה, על הדירה של הסבתא, דיברו עכשיו ההורים.
“במצב הזה אני רואה רק פתרון אחד – לקחת את אמא לגור איתנו, ולתת את הדירה שלה לליאל ויאיר,” התעקשה אמא.
“את אמרת שלאמא שלך יש אופי קשה. תסתדרו איתה? וחוץ מזה, לא ידוע אם אמא שלך תסכים לעבור לגור איתנו,” הביע אבא את ספקותיו.
“אמא שלי מעריצה את ליאל, היא תסכים,” הצהירה אמא בביטחון.
“אמא שלך, את צריכה להחליט,” אמר אבא מהורהר.
“מה יש להחליט? יש לה גיל, מחלות… איתנו יהיה לה אפילו יותר טוב. ואם לא נסתדר, נסדר אותה בבית אבות. ומה? מכרה שלי סידרה לשם את אמא שלה, והיא לא מפסיקה לשמוח. התנאים די טובים, היא גרה בחדר פרטי, ארוחת צהריים וערב לפי לוח זמנים, רופאים בקרבת מקום, טיולים בפארק יפה,” שיבחה אמא בהתלהבות.
“נו… אני לא יודע,” מתח אבא. “מה יגידו עלינו? שנפטרנו מהאמא? אולי באמת כדאי לחכות עם החתונה? זה לא יפה…”
ליאל לא אהבה את השיחה הזאת בכלל. רגלי הכיסא חרקו על אריחי הרצפה, והנערה התגנבה על קצות האצבעות אל החדר שלה. ההצעה של אמא לגבי בית האבות לא יצאה לה מהראש. היא אהבה את הסבתא, נסעה אליה הרבה, נשארה לישון. ועכשיו יוצא שליאל מגרשת אותה מהדירה שלה? אבא צודק, אי אפשר כך.
ליאל הרגישה כמו בוגדת. היא החליטה לדבר שוב עם יאיר.
“אני מסכים איתך. ולמה בכלל לחשוב על משהו? שסבתא תגור בדירה שלה, ואנחנו נגור בשכירות. נסתדר. אבל את החתונה לא נדחה.” יאיר חיבק את ליאל ונשק לה. “אבקש מאבא שלי שייתן לי איזו עבודה נוספת באתר בנייה. בעוד שנה את תתחילי לעבוד. אני בכלל לא רואה בעיות.”
השאלה נשארה פתוחה.
למחרת ליאל נסעה לסבתא. בדירה היה בלגן, קופסאות בכל מקום, חפצים בערימות על הרצפה.
“סבתא, החלטת לסדר את החפצים שלך או שאת מחפשת משהו?” התפלאה ליאל, מביטה בחדר.
“נפטרת מכל המיותר. כנסי. באת בזמן, תעזרי. החלטתי לעבור לבית אבות. כבר התקשרתי, אמרו לי אילו מסמכים צריכים…”
“אמא שכנעה אותך?” שאלה ליאל בכעס.
“לא, אני בעצמי. אמא שלך קוראת לי לגור אצלה, אבל אני לא רוצה. אני ישנה רע, מסתובבת בבית בלילה, נוחרת. לכן החלטתי לעבור לבית אבות. אני לא צעירה, ושם גם יאכילו אותי, וגם ייתנו זריקה אם צריך. זו החלטה מודעת שלי.”
“לא, סבתא, אני נגד. יאיר ישכור דירה, לא צריך לעבור לשום מקום,” שוב כעסה ליאל.
“אני לא בגללכם, אני בעצמי החלטתי ככה. הנה אני ממיינת חפצים, בודקת מה לקחת איתי ומה לזרוק. צברתי חפצים, אין אוויר לנשימה. תוציאי מהמדפים העליונים קופסאות, נראה מה יש בהן. אני לא מצליחה לבד.”
ליאל הזיזה כיסא לארון, טיפסה עליו והוציאה קופסאות מהמדפים. סבתא פתחה אחת ושלפה קופסת תכשיטים.
“תראי, חיפשתי אותה כל כך הרבה זמן. זה בשבילך.” היא הושיטה את הקופסה לנכדה. בתוכה היו תכשיטים צנועים של סבתא: טבעות זהב וכסף, שרשראות, סיכות. ליאל מיששה את התכשיטים, ועגילי הכסף מיד ניסתה.
“ושל מי זה?” היא שלפה מהקופסה טבעת נישואים דקה.
“שלי,” אמרה סבתא, עיניה נעצו בטבעת.
“שלך נמצאת על האצבע שלך,” ציינה ליאל.
“וגם זה שלי.” סבתא לקחה מליאל את הטבעת.
“סבתא, תמיד לימדת אותי שלשקר זה לא טוב. מה הסודות ממני?” נעלבה ליאל.
“אני לא משקרת, אבל יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם.”
“למה? יש סוד שקשור לטבעת הזו, נכון? ספרי,” התעקשה הנערה.
“אין מה לספר,” סבתא כיווצה שפתיה. “מה בקופסאות האחרות?”
ליאל פתחה קופסת נעליים. בתוכה היו מכתבים מצהיבים, מסמכים, תמונות ישנות.
“סבתא, מי זה?” ליאל בחנה תמונה באיכות לא טובה של בחור צעיר במדי צבא.
סבתא לקחה מהנכדה את התמונה. היא רעדה קלות באצבעותיה.
“סבתא, הכל בסדר?” שאלה ליאל בדאגה.
“זה סבא שלך,” אמרה לפתע סבתא.
“איך? הוא לא דומה לסבא בכלל.”
“זה סבא האמיתי שלך,” חזרה סבתא בעקשנות. “ידעתי שיום אחד הכל יתגלה. סודות לא חיים לנצח. אני אספר, רק אם תבטיחי לשתוק ולא לספר לאף אחד, אפילו לא ליאיר שלך, במיוחד לאמא.”
“הסקרנת אותי. אני אוהבת סודות. אני מבטיחה שלא אגלה לאף נפש חיה את הסוד שלך.” ליאל קירבה אצבעות לפיה והעבירה אותן על השפתיים, כאילו רוכסת רוכסן. אבל כשפגשה במבט הנוזף של סבתא, השתתקה והתחייבה ברצינות.
“לאף נפש,” חזרה סבתא.
אחרי הפסקה קצרה היא התחילה את סיפורה.
“בצעירותי הייתי יפה, כמוך.”
“את גם עכשיו יפה,” מיהרה ליאל לומר.
“אל תפריעי. בדיוק, הכל בסדר. גרנו במושב. היינו שלושה ילדים אצל אמא. האחות הבכורה כבר הייתה נשואה, גרה במושב שכן. אני האמצעית, והיה לי אח קטן.
הייתי אז בת שבע עשרה, ואחי בן אחת עשרה. אחרי המלחמה נשארו הרבה פגזים באדמה. כשהגרמנים עזבו, הם מיקשו שדות וכבישים. אחי עם חברים סרקו שדות בחיפוש אחר תרמילים, רובי ציד, שלל מלחמה. יום אחד הוא דרך על מוקש והתפוצץ.
הגיעו אז חיילים לנטרל את השדה. אחד היה יפה, נכנס אלינו הביתה עם אמא. כשראיתי אותו, התאהבתי. אחר כך הם עזבו. חשבתי שלעולם לא אראה אותו שוב. והוא חזר אחרי חודש. בשבילי. אמא לא רצתה לשחרר אותי איתו, אבל שכנעתי אותה.
הוא לקח אותי לעיר, לבסיס הצבאי שבו שירת. התחתנו מיד. גרנו בחדר הקטן שלו במעונות. המיטה חרקה נורא עם קפיצים. כמה היינו מאושרים אז. מעולם לא אהבתי אף אחד כמוהו…” מבטה של סבתא התערפל, כאילו הייתה שם, במעונות, בעבר שלה. ליאל חיכתה, לא הפריעה ולא האיצה.
“יאיר קיבל חופשה לשבוע, ונסענו לים. הייתה שם דודה שלו. הבית שלה עמד ממש על החוף. יכולתי לשעות להביט בים האינסופי, להקשיב לקול הגלים. רק קצר מדי היה האושר שלנו.
חזרנו לבסיס, ואחרי יומיים יאיר שוב נסע לאזור לנטרל מוקשים. היה לו חבר, סטפן. הוא הביא לי את הבשורה הנוראה שיאיר התפוצץ. אפילו לא היה מה לקבור.
שבוע שכביתי בחום. רציתי לחזור לאמא שלי במושב, אבל אז הבנתי שאני בהריון. לא יכולתי להישאר גם בבסיס. ולאן ללכת? אז סטפן הציע שאתחתן איתו. הוא מאוד אהב אותי. אמר שכך אוכל להישאר במעונות, שיהיה לי קל יותר איתו, וגם שהילד צריך אבא. ואני לא יכולתי, התנגדתי, אהבתי את יאיר. אמרתי לסטפן בכנות שככל הנראה לא אוכל לאהוב אותו. והוא לא ויתר, אמר שהוא יודע שזו רק פורמליות.
ככה התחתנתי עם סטפן. לכולם היינו בעל ואישה, אבל הוא ישן אצלו. אחר כך ילדתי את אמא שלך. הוא רשם את הבת על שמו, אהב אותה, גידל אותה כמו בת שלו. אחר כך התחלנו לחיות כמו בעל ואישה, אבל לא היו לנו ילדים משותפים. הייתי נאמנה לסטפן, אבל מעולם לא הצלחתי לאהוב אותו. אני חושבת שיאיר לא כועס עליי.” סבתא שתקה.
“אני עדיין זוכרת את ריח הים. מאז מעולם לא יצאנו שוב לשם. סטפן אמר שיפרוש ונסע. אבל הוא מת אחרי שנה.” סבתא נאנחה.
הסיפור נגע בליבה של ליאל.
“יאיר, בוא ניקח את סבתא דרומה, לאילת,” אמרה לחתן.
“ליאל, כסף בקושי מספיק. חסכנו לחתונה. איזו אילת? וגם מפציצים ערים.”
“אז לא ניסע לעיר, פשוט לים.”
“סבתא לא תשרוד את הנסיעה. מה נעשה איתה שם? אני רוצה להיות איתך, לבד,” התנגד יאיר.
“אני אסע איתה לבד, אם אתה לא רוצה. אם היא תעבור לבית אבות, היא לעולם לא תגיע לים.”
הם רבו עם יאיר. ליאל החליטה לקנות כרטיסי טיסה. ברכבת נסיעה ארוכה ומתישה, וגם אי אפשר להשיג כרטיסים. סבתא מעולם לא טסה, אבל לא פחדה, אמרה שבגילה טיפש לפחד ממשהו. היא עברה את הטיסה בגבורה.
רק התאכסנו בפנסיון, וסבתא מיד התארגנה ללכת לים.
“סבתא, אולי ננוח קודם מהדרך?” דאגה ליאל.
“אני לא עייפה. באנו רק לשבוע, בבית ננוח.”
סבתא עמדה על החוף בשמלה ארוכה מכותנה, בכובע קש והביטה בים. מבטה שוב התערפל. נראה שהיא אפילו התיישרה, התצערה. ליאל לא הפריעה לה, התרחקה הצדה. מה סבתא ראתה, ואם ראתה משהו, ואולי פשוט נזכרה, היא לא ידעה.
“סבתא, בואי?” לבסוף נגעה בידה ליאל.
סבתא חזרה מהעבר וחייכה לנכדה.
למחרת אחרי ארוחת הבוקר הן שוב הלכו לים. ליאל השתזפה, שחתה, וסבתא ישבה מתחת לשמשייה והביטה בים. ביום השלישי בבוקר ליאל התעוררה ולא מצאה את סבתא בחדר. היא שאלה את הפקידה.
“הגברת המבוגרת הלכה לים,” ענתה.
ליאל מצאה את סבתא על החוף.
“סבתא, למה לא חיכית לי?” שאלה ליאל בנעלבות.
“יאיר חלם לי. כל כך הרבה שנים לא חלמתי, ועכשיו… יש לי הרגשה שגם הוא פה. רציתי להיות איתו לבד. תודה לך שהבאת אותי לכאן,” דמעות נצצו בעיני סבתא.
“שלום,” נשמע לצדן, וליאל ראתה את יאיר.
“אתה?”
“אני. החלטנו לבוא. סלחי לי, טעיתי. אני לא יכול בלעדייך.”
הם חזרו לפנסיון כבר שלושתם.
“סבתא לא צריכה ללכת לשום בית אבות,” אמר יאיר ערב אחד. “אני מסכים לחכות שנה.”
“כנראה שהיא לא תשנה את דעתה.” ליאל התגעגעה ליאיר בימים המעטים האלה. היא גם כבר לא רצתה לדחות את החתונה.
“אני אשכנע אותה,” הבטיח יאיר.
והוא שכנע. נכון, סבתא התנתה שליאל ויאיר יגורו איתה. אבל גם פה יאיר הצליח לשכנע את סבתא לוותר על הרעיון.
“אנחנו צעירים, רועשים, נפריע לך. אבל אני מבטיח שנראה אותך הרבה, אולי אפילו כל יום, עוד נייבש לך.”
החתונה נערכה בסוף אוגוסט. ליאל ויאיר ביקרו את סבתא הרבה. במיוחד, שכרו דירה קרובה אליה. כל פעם שביקרו, סבתא הכינה משהו טעים וחיכתה בדריכות שיאיר יטעם. הוא לא חסך במחמאות, וסבתא התביישה בשמחה משבחיו, כמו נערה.
בכלל, נוצר ביניהם איזשהו קשר מיוחד. אולי בגלל השם, ואולי פשוט התחבבו זה על זה.
את הסוד של סבתא ליאל שמרה, לא סיפרה לאף אחד, אפילו לא ליאיר.
בשנה הבאה הם שוב תכננו לנסוע לים, שלושתם…
