אני יעל ברק. לפני שמונה עשרה שנה הייתי נשואה לאיתי לוי. חצי מהשנים האלה חייתי במצב של “תחזיקי מעמד, עוד מעט הוא יפרץ את התקרה”. החצי השני חייתי במצב של “אני אשתגע אם לא אפסיק לסחוב הכול על הגב”. ואז עזבתי. עדיין אהבתי. ורק ארבע שנים אחר כך הבנתי: אהבת החיים היא לא דבר שאדם אחר נותן לך. היא דבר שמגדלים בפנים, כשמפסיקים להשקות את השממה של מישהו אחר.
נפגשנו כשהייתי בת עשרים ושתיים. איתי היה מבוגר ממני, כריזמטי, דיבר יפה, ידע להפוך כל כישלון שלו ל”קושי זמני”. הוא קרא לעצמו קואוצ’ר. אז המילה הזאת עוד לא הייתה באופנה, והוא באמת האמין שהוא יעזור לאנשים לשנות את החיים שלהם. כמה אני האמנתי בו.
השנה הראשונה הייתה מתוקה. גרנו בדירת חדר שכורה בתל אביב. איתי העביר סדנאות לחמישה-שישה אנשים באולם שכור, והכסף בקושי הספיק לאוכל. אבל היינו מאוהבים, וזה נראה זמני. “עוד אני מצליח, והכול יסתדר,” הוא אמר. הנהנתי. עבדתי אז מעט — קודם כקופאית, אחר כך במשרה חלקית במשרד. כשנולדה תהילה, יצאתי לחופשת לידה. ומשם התחיל מה שנמשך כמעט עשר שנים.
הוא המשיך לאמן. לפעמים היו לו לקוחות — אחד, שניים, שלושה. לפעמים חודשים בלי אף אחד. הוא למד הרבה, נסע לסמינרים, קנה קורסים. הכסף הלך להתפתחות שלו, ואנחנו, אני ותהילה, השלמנו עם אורז ועדשים. למדתי להכין מרק מכלום, לתפור גרביונים קרועים, לקנות בגדים במבצעים בכמה שקלים בודדים. לא התלוננתי. חשבתי שכך צריך להיות. שאנחנו צוות.
איתי נהג לומר: “את לא נותנת לי השראה כשאת מייללת. תאמיני בי, ואני אעשה נס.”
האמנתי. באמת, האמנתי כל כך שהסכמתי לרוץ אחרי לקוחות בשבילו. אבל הוא לא ביקש עזרה. הוא ביקש אמונה.
ואת תהילה גידלתי לבד. כי הוא ישב מול המחשב כל היום — כתב מאמרים, הכין וובינרים, בנה אתר. לפעמים נכנסתי למטבח וראיתי את הפנים העייפות והנלהבות שלו. חשבתי: עוד רגע, עוד קצת, וזה מתפוצץ.
זה לא התפוצץ.
תהילה נכנסה לבית הספר. היינו צריכים יותר כסף — מדי בית ספר, שיעורים פרטיים, חוגים. איתי פתח בהתקפה.
“את יכולה לצאת למשרה מלאה,” הוא אמר ערב אחד. “תהילה כבר גדולה. די לשבת בבית.”
נדהמתי. שמונה שנים ישבתי בבית כי לא יכולנו להרשות לעצמנו מטפלת או גן ארוך, כי הוא לא הרוויח מספיק. ועכשיו הוא אומר לי “די”?
“ואתה?” שאלתי. “הקואוצ’ינג שלך?”
“הקואוצ’ינג שלי הוא שליחות חיים. העבודה שלך היא רק עבודה. צאי ותעבדי.”
יצאתי. מצאתי עבודה אמיתית. קודם בתפקיד זוטר, אחר כך קודמתי. לאט לאט התחלתי להביא הביתה כסף — לא פרוטות, אלא משכורת של ממש. עברנו לדירה גדולה יותר, עדיין שכורה. קנינו לתהילה טלפון טוב. נשמתי לרווחה. נדמה לי שמתחיל להיראות טוב יותר.
אבל לא נהיה טוב יותר. כי כשהייתי במשרה מלאה, לא נשאר לי זמן לבית. חזרתי עייפה, זרקתי ארוחת ערב על הכיריים, נפלתי למיטה. הדירה לא נראתה מבריקה.
ואז הוא החל עם הטענות.
“איזה בלאגן? את אישה.”
“אני עובדת, כמו שביקשת.”
“ביקשתי שתעברדי, לא שתזניחי את הבית. תראי את עצמך — את תמיד עייפה, אי אפשר לדבר איתך. גידלת לך…” הוא עצר, ואז אמר, “ביצים מפלדה. את לא נותנת לי השראה.”
כלומר אני, שסחבתי שנים של חוסר ההכנסה שלו, את ה”עוד מעט אני פורץ”, אני שמשכתי את המשפחה מהעוני — פתאום לא נותנת השראה. כי אני עייפה. כי אני לא מספיק עקרת בית מושלמת במשרה מלאה.
“ואתה?” שאלתי בשקט. “איפה הקואוצ’ינג שלך?”
איתי נעלב. לא דיבר איתי יומיים. אחר כך אמר שאני לא תומכת בו, שאני מקטינה אותו, שאישה אמיתית חייבת להאמין בבעלה עד הסוף.
שאלתי את עצמי: עד מתי עוד להאמין? כבר עברו חמש עשרה שנה.
שנתיים התקיימתי במעגל: עבודה, בית, עייפות, תלונות שלו, כעסים שלי, נעלבויות שלו. הפכתי לעצבנית. כל פעם שאמר “אני עוד מעט ארוויח הרבה”, עבר בי רעד. התפרצתי: “מתי? בעוד עשרים שנה? נמאס לי!”
הוא קרא לי היסטרית.
הלכתי לפסיכולוגית. שילמתי מהכיס. בפגישות בכיתי — לראשונה מזה שנים נתתי לעצמי לבכות לא לתוך הכרית. היא שאלה: “מה את רוצה?” עניתי: “שזה ישתנה.” היא שתקה, ואז אמרה: “הוא לא ישתנה. השאלה היא מה את עושה עם המידע הזה.”
לא האמנתי. עוד חצי שנה נאחזתי. הלכנו גם לייעוץ זוגי. הוא אמר שם יפה: “אני מבין, אני חייב להרוויח יותר.” אבל שום דבר לא השתנה. חיכיתי. קיוויתי. ומשהו בתוכי גסס.
השיא הגיע בערב אחד. חזרתי מהעבודה, והוא ישב בסלון, שתה בירה וצפה בטלוויזיה. תהילה הכינה לבד שיעורי בית, חיממה לבד אוכל. בכיור הייתה ערימת כלים.
“למה לא שטפת כלים?” שאלתי.
“היה לי יום קשה,” הוא ענה. “העברתי וובינר חינם לחמישה אנשים. אני עייף.”
“ואני לא עייפה?”
“את תמיד אומרת שאת עייפה. נמאס לשמוע.”
לא אמרתי אז כלום. שטפתי את הכלים, האכלתי את מיצי החתול, נשכבתי. בשתיים וחצי בלילה התיישבתי ליד שולחן המטבח עם דף ועט. חישבתי הכול: המשכורת שלי, ההכנסות המזדמנות שלו, ההוצאות, ההלוואות. אחר כך פתחתי את אתר יד2.
עד הבוקר ידעתי: אם אעזוב, תוך כמה זמן אוכל לקנות לעצמי דירת חדר במשכנתא. אסתדר. לבד. עם הילדה. בלעדיו.
לא רציתי את זה. אהבתי אותו. עדיין אהבתי. אבל ידעתי שאם אשאר, פשוט אמות — לא פיזית, אלא אותו חלק בי שידע פעם לשמוח בשמש.
כעבור חודש אמרתי לו. ישבנו ליד אותו שולחן מטבח.
“אני עוזבת,” אמרתי. “תהילה באה איתי. אתה יכול לראות אותה מתי שתרצה.”
הוא הביט בי כאילו דקרתי אותו.
“את צוחקת? אחרי שמונה עשרה שנה?”
“לא צוחקת. אני לא יכולה יותר.”
“את סתם עייפה. בואי נדבר.”
“דיברנו שמונה עשרה שנה. אני עייפה לא מהעבודה. אני עייפה מלחכות.”
איתי בכה. גם אני בכיתי. שנינו בכינו. הוא אמר שישתנה, שעכשיו באמת יש לו לקוח, שהכול יסתדר. הקשבתי וידעתי: זה לא יסתדר. יותר מדי פעמים שמעתי את זה.
הוא שאל: “את עוד אוהבת אותי?” עניתי בכנות: “כן. אבל האהבה לא הצילה אותנו במשך שמונה עשרה שנה, והיא לא תהפוך אותך לאדם אחר.”
עזבתי. עם הילדה. עם החתול. עם הלוואה.
בהתחלה בכיתי בלילות. כאב לי. התגעגעתי. תפסתי את עצמי חושבת: “אולי לחזור?” ואז נזכרתי בכיור, בבירה, במשפט על הביצים מפלדה — וזה עבר.
המשכתי ללכת לפסיכולוגית. למדתי להיות לבד. למדתי לא לחכות שמישהו יציל אותי. לאט, מאוד לאט, התחלתי לשים לב: אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שאני עייפה. אני לא צריכה להתנצל על זה שהבית לא מבריק. אני יכולה לחזור מהעבודה, לזרוק את הנעליים, להזמין פיצה ולשכב על הספה עם ספר. ואף אחד לא אומר: “את לא נותנת לי השראה.”
אחרי שנה הפסקתי לבכות בלילות. אחרי שנתיים הרגשתי שאני נושמת בכל הכוח. אחרי שלוש קניתי מכונית. לא חדשה, אבל שלי. במימון, אבל אני לבד לקחתי אותו.
ידעתי עליו מחברים. שנתיים אחרי הגירושים הייתה לו אישה חדשה. צעירה — צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים. הוא מצא לקוחה שהייתה מוכנה להאמין בו. יותר נכון, הוא שכנע אותה להיכנס לשנת קואוצ’ינג. איתי התפאר בפני כולם: “אתם רואים? אני מוכשר! מרוויח כסף גדול!”
קראתי את הפוסטים שלו ברשתות החברתיות. תמונות מוובינרים, ציטוטים מעוררים השראה, תודות ל”אהובה שהאמינה”. משהו בתוכי נגע בקנאה. לא בו — בקלות שבה האשה החדשה האמינה. גם אני האמנתי פעם. ושילמתי — לא בכסף, אלא בשנים.
ואז ראיתי את ההמשך. כעבור שנה, שוב אין לו עבודה. הוא חי עם האהובה שלו במצב הישרדות. היא עובדת, איתי מאמן את האוויר. והיא מאמינה לו: “הכול יסתדר, רק צריך לחכות.”
היא היום בת עשרים ושבע. הוא בן חמישים ושתיים.
כמה עוד תחכה? אני יודעת את התשובה. היא תחכה עד שהיא תזדקן. או עד שהיא תישבר, כמוני. או שאולי לא תישבר — אולי יהיה לה כוח לעזוב מוקדם יותר. אני לא יודעת.
אני לא כועסת עליה. היא צעירה. היא מאמינה. והגרוש שלי… הוא לא נבל. הוא פשוט אדם שלא יודע לקחת אחריות. שתמיד צריך מישהו שיאמין במקומו. וכל עוד יש נשים כאלה, הוא יחיה טוב.
שיהיה. מגיע לו אושר. גם אם הוא מדומיין.
עברו כמה שנים. יש לי עכשיו דירה משלי. מכונית רגילה, בלי מימון. עובדת הרבה — נכון. אבל אני לא סוחבת על הגב גבר מבוגר שיכול לעבוד ולא רוצה. ולא שומעת בערבים שיש לי ביצים מפלדה.
לאחרונה הלכתי ברחוב, השמש זרחה, ותפסתי את עצמי מחייכת. סתם. בלי סיבה. וחשבתי: “אלוהים, אני אוהבת את החיים שלי.”
אני אוהבת את הבוקר עם הקפה. אוהבת את תהילה — כמעט מבוגרת — נכנסת למטבח ואומרת: “אמא, את יפה היום.” אוהבת את העבודה שלי, גם כשהיא ממצה. אוהבת את הטיולים בערב, את הגשם, את ריח הלחם מהמאפייה. לא זכרתי את ההרגשה הזאת — פשוט לאהוב את החיים. שכחתי אותה בנישואים. היא חזרה.
ויש גבר. נורמלי. עובד קשה. הוא לא אומר משפטים יפים על השראה. פשוט חוזר מהעבודה, עוזר לשטוף כלים, וכשאני אומרת “אני עייפה”, הוא אומר “תנוחי”. הוא לא דורש ממני להאמין בעתיד הגדול שלו. הוא חי את ההווה.
אני לא ממהרת. אני לא צריכה חתונה. טוב לי ככה. אבל איתו חם יותר.
אולי גם את מחכה. מקווה שהוא ישתנה?
הוא לא ישתנה. כי יותר נוח לו שתאמיני, שתסחבי, שתעלימי עין מחוסר האחריות שלו. הוא לא ישתנה, כי את משתנה בשבילו. את נוטלת על עצמך את החלק שלו. וככל שאת לוקחת יותר, הוא עושה פחות.
רחמים עצמיים מתוקים כמו סם. “אני כל כך אומללה, כל כך חזקה, סבלתי כל כך, למה הוא לא מעריך אותי?” כי הורשת לו לא להעריך. את עצמך שמת את עצמך בעמדה של עורף נצחי שלא דורש תודה.
עזבתי כשהייתי עוד מאוהבת. זה חשוב. לא חיכיתי לשנאה. עזבתי עם כאב בחזה, ועם אמונה שהיה יכול להיות אחר. אבל בחרתי בעצמי. לא מתוך אנוכיות. מתוך הבנה שהאהבה אליו הורגת את האהבה לחיים.
אם זיהית את עצמך — אל תחכי שמונה עשרה שנה. אל תחכי עד שיגידו לך שיש לך “ביצים מפלדה”. אל תחכי עד שתשכחי לחייך לשמש.
חשבי את התקציב. שכרי דירת חדר. אספי מסמכים. ולכי. עם אהבה או בלי אהבה — לא משנה. חשוב שבצד השני מחכה את. זאת שאוהבת את החיים.
עכשיו יש לי דירה, מכונית, שפע, גבר, חתול ושמש בבוקר. ולו יש אישה צעירה שעדיין מאמינה. ואני מרחמת עליה. אבל אני לא יכולה להציל את כולם. אני יכולה רק לספר איך הצלתי את עצמי.
