מירב מלקקת את הקצף הלבן מהכפית.
— שרה, את עכשיו גימלאית. אין לך על מה להוציא. דני ואני החלטנו לצמצם את העזרה.
על השולחן עומדת עוגה במאה ושמונים שקל. עוגה שנקנתה מהפנסיה של שרה.
שרה מביטה בספל הריק. התה קר כבר מזמן. בתוכה משהו נשבר בשקט.
— איך זה, לצמצם? — שרה שואלת.
מירב מניחה את הכפית. מנגבת את השפתיים במפית. התנועות איטיות, של בעלת בית.
— במובן הפשוט. אתמול נכנסה לך הפנסיה הראשונה — ששת אלפים וחמש מאות שקל. החשבונות שלך עולים חמש מאות. לאוכל זה מספיק בשפע. למה לך יותר?
דני יושב לידה. מביט בצלחת. משחק במזלג בשאריות העוגה.
— דני, גם אתה חושב ככה? — שרה שואלת.
הבן מושך בכתף.
— אמא, יש לנו משכנתה. המכונית על הלוואה. מירב צריכה טיפולי שיניים. את יושבת בבית. את לא צריכה רב־קו, לא צריכה בגדים חדשים.
שרה מזיזה אליה מפית נייר. לוקחת עט.
— אני יושבת בבית. עם הילדים שלכם.
— את הרי סבתא! — מירב מתרעמת. — זאת האושר שלך!
— אלפיים וחמש מאות שקל שנתתם לי — שרה רושמת את המספר על המפית. — זה לא היה עזרה. זה היה תשלום על העבודה שלי.
מירב צוחקת בקצרה. לא משמחה. מכעס.
— נו, נדלק לה המונה. איזו עבודה? את יושבת עם הנכדים שלך!
— ארבעים שעות בשבוע. בנוסף אני אוספת אותם מהגן. בנוסף אני מכינה להם צהריים מהמוצרים שלי.
— אנחנו ילדנו לך נכדים! — הקול של מירב נוסק.
— ילדתם אותם לעצמכם, מירב’לה.
דני זורק את המזלג על הצלחת ברעש.
— אמא, אל תתחילי. מירב צודקת. לשלם לאמא שלך על זמן עם הנכדים זה דבר פראי. אנחנו לא נעלה יותר כסף. נקודה.
שרה קמה בשקט. ניגשת לשידה. פותחת את המגירה העליונה. מוציאה צרור מפתחות.
היא ניגשת לשולחן. זורקת את המפתחות לפני הבן. המתכת מצלצלת על הצלחת.
— מה זה? — דני מזעיף פנים.
— המפתחות לדירה שלכם. עכשיו, כשאני רק סבתא אוהבת ולא מטפלת בחינם, לוח הזמנים שלי משתנה.
מירב מתכסה בכתמים אדומים.
— איך צריך להבין את זה, גברת מזרחי?
— פשוט מאוד. מהמחר אתם לוקחים את יותם ונועה לגן בעצמכם. ימי מחלה אתם לוקחים בעצמכם. בסופי שבוע הילדים אצלכם.
— אני עובדת! — צועקת הכלה.
— גם אני עבדתי. ארבעים שנה במפעל. עכשיו אני נחה.
שרה ניגשת לדלת הכניסה. פותחת אותה.
— סיימתם תה? סיימתם עוגה? הדלת שם.
דני קם ראשון. הפנים אדומות. חוטף את הז’קט מהקולב.
— את עוד תתחרטי, אמא. תתקשרי כשיהיה לך בודד.
שרה לא עונה. היא טורקת את הדלת וסובבת את המנעול.
ביום שני שרה מתעוררת בשמונה. במטבח שקט. אף אחד לא מבקש להפעיל סרטים מצוירים. אף אחד לא שופך קומפוט על המפה הנקייה.
היא מכינה לעצמה קפה אמיתי. מוציאה ספל יפה.
בשמונה ורבע הפעמון מצלצל. ארוך. חצוף. רצוף.
שרה ניגשת לדלת. מציצה בעינית.
בנחיתה עומדת מירב. הטלפון תקוע בשיניים. ביד אחת שקית צהובה מהסופרמרקט. ביד השנייה היא אוחזת בנועה, בת הארבע, במכסה המנוע של הז’קט. לידה עומד יותם בן השש ומזיז רגל לרגל.
— תפתחי! — מירב צועקת לעבר הדלת הסגורה. מושכת בידית.
שרה לוחצת על כפתור האינטרקום.
— אני ישנה, מירב.
— גברת מזרחי, אל תשתגעי! אני צריכה להיות בעבודה בתשע! הגן בהסגר. אני לא לוקחת אותם לשם.
הילדים מייללים. נועה מתחילה לשפשף את העיניים עם כפפה מלוכלכת.
— ואני גימלאית. יש לי סדר יום.
מירב בועטת בדלת.
— אני משאירה אותם כאן! על השטיח! אחר כך תסבירי לרווחה!
שרה מצמידה מצח למתכת הקרה של הדלת.
— תשאירי. השכנה אתי בדיוק בבית. היא תתקשר מיד למשטרה. אני אגיד שאמא זרקה ילדים בחדר המדרגות וברחה.
מאחורי הדלת דממה. רק נשימה כבדה של הכלה.
— את משוגעת. זקנה מגעילה — לוחשת מירב בין השיניים.
הצעדים נמוגים. המעלית חורקת. הם נסעו.
שרה הולכת למטבח. הקפה כבר התקרר. היא שופכת אותו לכיור ומוזגת חדש. הידיים רועדות מעט. אבל בפנים רגוע.
דני מתקשר בצהריים.
שרה לא עונה מיד. מחכה שהוא יצלצל בפעם השלישית.
— הלו.
— אמא, את לגמרי השתגעת? — דני צועק לתוך השפופרת. ברקע נשמעים קולות מכוניות. — מירב קיבלה נזיפה בעבודה! היא איחרה בשעתיים כי היא הביאה את הילדים לאמא שלה בקצה השני של העיר!
— ואיך נילי? — שרה שואלת בנימה אחידה. — היא שמחה עם הנכדים?
— אל תכעיסי אותי. למה עשית את הקרקס הזה?
— דני, הזהרתי. השירותים שלי עולים כסף. סירבתם לשלם.
— איזה כסף?! זה הדם שלך!
שרה לוקחת מהשולחן את המפית עם הרשימות מאתמול.
— דם? טוב. לפני שלושה חודשים לקחת ממני שנים עשר אלף שקל לתיקון תיבת הילוכים. החזרת?
דני נתקע.
— אני אחזיר. כשהמשכורת תיכנס.
— לא תחזיר. ואני לקחתי הלוואה על הסכום הזה. אני משלמת עליה ריבית מהפנסיה. ששת אלפים וחמש מאות שקל, דני. מינוס חמש מאות חשבונות. מינוס ארבע מאות החזר על ההלוואה בגלל המכונית שלך. כמה נשאר?
— אני מביא לך קניות!
— פעם בחודש. שתי חבילות אורז ועוף. במאתיים שקל. והילדים אכלו אצלי בשבוע בשלוש מאות.
— אמא, את תמיד סופרת הכל! — דני מיילל.
— היה צריך ללמוד. כשבן סופר את הפנסיה שלי.
שרה מנתקת. לוחצת על שקט.
בערב, באפליקציית הבנק קופצת התראה. העברה מדני — חמש מאות שקל. הודעה: “קחי, תיחנקי”.
שרה מעבירה את הכסף בחזרה. לא כותבת הודעה.
עוברים שבועיים.
הם חיים כמו זרים. אין טלפונים. שרה מטיילת בפארק, קוראת ספרים, נותנת את המעיל הישן לניקוי יבש.
ביום שישי בערב היא אופה עוגת תפוחים. סתם לעצמה. ריח של קינמון ממלא את המטבח הקטן.
הפעמון מצלצל.
שרה פותחת. על הסף עומד דני מזרחי. נראה מקומט, עיניים בורחות. לידו עומד יותם במעיל כחול מלוכלך.
— אמא, תצילי אותי.
דני דוחף את הבן למסדרון.
— מה קרה?
— מירב בבית חולים. חושדים בדלקת תוספתן. אני נוסע עכשיו לתפוס כירורגים. נועה אצל נילי, ויותם אין איפה להשאיר. תשאירי אותו עד מחר. בבקשה.
שרה מסתכלת על הנכד. הוא עומד עם ראש מורכן, מחזיק טאבלט.
— בסדר. בוא, יותם. תוריד את הז’קט.
דני נושף כאילו זרק שק תפוחי אדמה.
— תודה, אמא. אני אתקשר בבוקר.
הדלת נסגרת אחריו לפני ששרה מספיקה לשאול איזה בית חולים.
יותם מוריד את הז’קט. זורק אותו על הרצפה.
— תרים ותלה על הקולב — שרה אומרת רגוע.
הילד מביט בה מבעד לגבות. מרים את הז’קט.
— אתה רעב?
— לא. אכלנו במקדונלדס.
הם יושבים במטבח. שרה חותכת את העוגה.
— איך אמא? הבטן כואבת מאוד?
יותם אוכל ומדבר.
— לאמא לא כואבת הבטן.
שרה קופאת. הסכין נעצרת במרחק מילימטר מהצלחת.
— ולמה אבא אמר שהיא בבית חולים?
— לא יודע. אמא מדדה בגד ים בבית. הם נסעו עם אבא למלון ספא. יום ההולדת של דודה שירי.
בתוכה משהו נסגר במנעול כבד ואילם.
היא מניחה את הסכין. מנגבת ידיים. לוקחת טלפון.
נכנסת לעמוד של שירי, האחות הקטנה של מירב. הסטורי ראשון נטען עם מוזיקה שמחה.
מזח עץ. בריכת מים חמים. מירב בבגד ים ירוק חדש מרימה כוס שמפניה. כתובית: “בחורות! הבעלים מימנו את סוף השבוע!”.
הפוסט פורסם לפני ארבעים דקות.
בטלפון מצפצפת הודעה מדני:
“אמא, אזעקת שווא. אין דלקת תוספתן. אבל הרופאים אמרו לה לנוח. נהיה אצל אמא שלה עד יום ראשון. שיותם יחיה אצלך יומיים. נשיקות.”
שרה בוהה במסך זמן ארוך. אחר כך מסתכלת על יותם. הוא מורח את מילוי התפוחים על השולחן.
— יותם, תתלבש.
הילד מרים ראש.
— לאן? רק באנו.
— אנחנו נוסעים לאמא שלך. לברך את דודה שירי.
המונית עולה מאה ועשרים שקל.
במונית מריח מטהר אוויר זול ומעט גשם. יותם מנמנם במושב האחורי. שרה מביטה מהחלון. עצים שחורים וחשופים חולפים על פניה.
אין בה כעס. יש חישוב קר.
המונית עוצרת ליד שערי הברזל של “יער האורנים”. שרה משלמת, יוצאת לאוויר הערב הקר, מוציאה את יותם המנומנם.
הילד מפהק ומשפשף עיניים. הז’קט כפתור בעקום. הכובע זז לצד.
בקבלה עומדת נציגה גבוהה במדים מחוטבים.
— ערב טוב. אפשר לדעת איפה נערכת מסיבת יום ההולדת של שירי?
היא מחייכת חיוך שירות.
— באולם הפנינים, במסדרון מימין. ללוות אתכן?
— נמצא לבד.
שרה מחזיקה את ידו של יותם חזק. הם הולכים במסדרון עם שטיח רך. מוזיקת רקע מתנגנת בשקט. מריח בושם יקר ובשר על האש.
היא דוחפת את דלת העץ הכבדה של אולם הפנינים.
בפנים כאלה עשרים איש. שולחן ארוך עמוס במאכלים. אור עמום. גבר שמנמן מרים כוסית ומדבר.
מירב יושבת ליד בעלת השמחה, בשמלת ערב עם כתפיים חשופות, שיער מסודר יפה.
דני יושב מולה. צוחק, נשען לאחור על הכיסא. בידו כוס וויסקי.
שרה צועדת לאולם.
הצעדים על הפרקט מהדהדים. יותם מועד ברגל של כיסא ונאנח.
כמה אנשים מסתובבים. הנאום נפסק.
דני מסובב ראש. החיוך נעלם כל כך מהר, כאילו מחקו אותו עם מטלית. הפנים מחווירות.
— אמא? — הוא נושף. הכוס מצלצלת על קצה הצלחת.
מירב רוכנת קדימה. העיניים פעורות כמו צלוחיות.
שרה ניגשת ישירות לשולחן שלהם.
היא לא צועקת. לא מקללת. היא מדברת רגוע, אבל ככה שכל האולם שומע.
— דני, שכחתם את המזוודה.
שרה דוחפת את יותם קדימה. הוא רץ לאמא שלו וקובר את הפנים בשמלה, משאיר על המשי כתם רטוב מהשרוול המלוכלך.
— אמא, אני רוצה לאכול! — מיילל יותם.
מירב לוחצת את הלסת כל כך חזק שהשרירים בולטים.
— גברת מזרחי, מה את עושה? את משפילה אותנו מול חברים! צאי מפה מייד ותקחי אותו!
שירי, בעלת השמחה, מתרוממת.
— דני, מה זה הקרקס הזה? אמרתם שסגרתם לילדים איזה פתרון.
דני קופץ. תופס את שרה במרפק. האצבעות לוחצות בכאב.
— למה באת? ביקשתי!
שרה מורידה לאט את המבט אל היד שלו. אחר כך מסתכלת בעיניים. מסתכלת כמו על מכשול. כמו על מקום ריק.
— תוריד את היד, דני.
הוא משחרר.
— שיקרתם לי — שרה אומרת בקול צלול, כדי שגם האורחים ישמעו. — על התוספתן. על בית החולים. זרקתם את הילד כמו חפץ לתא אחסון ונסעתם לשתות.
— אנחנו עייפים! מגיעה לנו מנוחה! — צועקת מירב.
— מגיעה. אבל על חשבונכם. אתם תינוחו יחד עם הילדים. אני גימלאית. שעות העבודה שלי נגמרו.
שרה מסתובבת.
— סבתא! — צועק יותם.
היא לא מסתובבת. היא הולכת לדלת, מסתכלת ישר קדימה.
בגב פוגעת הצעקה של הבן:
— את לא אמא שלי יותר! תשכחי את המספר שלנו!
הדלת נסגרת וחותכת אותה מרעש האולם.
במסדרון שקט. שרה מסדירה את צווארון המעיל. מזמינה מונית בחזרה.
בפנים יש ריק מוזר, ומשום מה קל לה לנשום.
ביום ראשון בצהריים מפתח מסתובב במנעול הדירה של שרה בכוח.
הדלת רועדת מהחבטה.
ואז פעמון. ארוך. מטורף.
שרה מכינה תה בספל האהוב עם החתולים. היא לא ממהרת. מורידה את הקומקום מהכיריים. מנגבת את השולחן עם ספוג.
היא ניגשת לדלת, אבל לא פותחת.
— מי זה? — שרה שואלת בקול רם.
— תפתחי! — הקול של דני נשבר. — החלפת מנעולים?!
— החלפתי. מנעולן היה בבוקר. הוא לקח מאתיים וחמישים שקל. מהפנסיה שלי.
דני הולם באגרוף בדלת.
— אמא, את שפויה?! מירב לא מדברת איתי כבר יומיים! שירי זרקה אותנו מהחגיגה! הבוס שלי היה שם, הוא ראה הכל!
— הבעיות שלך, דני.
— תוציאי את הדברים שלי! — הוא צועק מהנחיתה. — כלים, חכות, מגפי סקי. כל מה שהיה במרפסת.
— אוציא. ביום שישי. שם בקופסאות ואשאיר ליד פחי האשפה.
— את חולה! עשית צחוק מהנכד שלך! שברת לילד את הנפש!
— את הנפש שוברים לו ההורים, שמפריע להם לשתות שמפניה בספא.
מאחורי הדלת דממה כבדה.
ואז דני לוחש בין השיניים:
— את תמותי לבד. אף אחד לא יביא לך כוס מים.
שרה מחייכת. אל ההשתקפות בעינית. החיוך נוקשה.
— אקנה מתקן מים. עם משלוח עד הבית. היה שלום, דני מזרחי.
היא מתרחקת מהדלת. הצעדים במדרגות דועכים.
במטבח מריח תה טרי ושלווה. בדירה אין נעליים מלוכלכות של זרים, אין צעצועים שבורים, אין קרובים צורחים. לראשונה מזה שנים רבות, היא שייכת רק לעצמה.
שרה מזרחי מתיישבת ליד השולחן. טועמת מהתה החם.
ומה הייתם עושים במקומה של שרה: הייתם משאירים את הילד אצלכם, בולעים את השקר, או גם הייתם מביאים אותו ישירות למסיבה להורים?
