Author: Hazel Tang
10 ביוני 2026 היום נכתב ביומן, כי חוויתי משהו שלא אשכח. עמדתי מול השער הקטן של הבית הישן בגבעת שמואל, משען את גבי אל גדר הקש שמפריז בתפוזים.
אברהם, אני לא מבין מה אתה רוצה, אמרתי, קרן. שום דבר מיוחד, ענה הוא. רק רוצה להיות לבד קצת, לנוח. אולי תצאי לחוף, תתפשי, תרדפי קילוגרמים.
יום חמישי, 10 ביוני 2026 היום חזרתי במחשבות אל האירוע שהפך את חיי לגמרי. אחרי שעליתי לחמישים ושש, הבנתי שלמרות גילו שלפעמים מזדקף, הלב עדיין מחפש אהבה חדשה.
אינך משפחה שלנו, הכריזתה החמות וקראה את הבשר חזרה לתריסר. אורית נעמדה קפואה ליד התנור, מחזיקה בצלחת שעליה נותרה רוטב הגולאש שרבקה פטרייה הייתה זה עתה הכינה.
האנשים הלכו לידו: אחד בחיפזון, אחר באיטיות, אך כמעט אף אחד לא עצר. “לא סופרים יותר ימים. אם כל יום זהה, אם כל בוקר מתחיל ונגמר באותו אופן, המספרים מאבדים משמעות.
רונית אחזה בחוזקה ביד הקטנה של בתה, נעמי, בעוד שנכנסו יחד למאורת החיות העירונית. קרני השמש של הבוקר חצו את החלונות הרחבים, והאירו את תאי הכלובים, שבהם
היום שבו קברנו את יצחק היה גשם קל. אפילו המטרייה השחורה הקטנה שלי לא הצליחה לכסות את הבדידות שחשתי בלב. אחזתי דליקת קידור, הסתכלתי בקברה הרטובה שעדיין
העיקר להתחתן בצורה מוצלחת. בעל עשיר הוא סימן לחיים שמחים. תמר הייתה הבת היחידה של ההורים. אביה שמר עליה בקפדנות, אמא בפינוקים ובקביעות שחוזרות על עצמן
יום שלישי, 8 באוגוסט 2026 היום היה עוד פקק של חורף שמתחיל לבוא, אבל לא כאילו אנחנו באביב של תל אביב. היום בערב, אחרי שבת של קניות במרכז קניון “









