אברהם, אני לא מבין מה אתה רוצה, אמרתי, קרן.
שום דבר מיוחד, ענה הוא. רק רוצה להיות לבד קצת, לנוח. אולי תצאי לחוף, תתפשי, תרדפי קילוגרמים. אחרת תתבלעי לגמרי.
הסתכלתי בזלזול על הצללית של אשתי. קרן ידעה שהיא עלתה במשקל בגלל ההרעלה, אבל היא לא אמרה כלום.
איפה בדיוק החוף הזה? שאלתי.
במקום ציורי מאוד, חייך הוא. תאהבי אותו.
לא חזרתי עליו. גם אני הייתי צריך מנוחה. אולי פשוט אנחנו עייפים אחת מהשנייה, חשבתי. ניקח הפסקה. ולא אחזור עד שהוא יזמין אותי לחזור.
התחלתי לאסוף את הציוד.
אתה כועס עליי? חידד הוא. זה רק לזמן קצר, רק למנוחה.
לא, הכל בסדר, חייכתי.
אז הולך, אמר אברהם, ונשק אותי על הלחי לפני שיצא.
נאנחתי עמוק. נשיקותינו כבר איבדו את החום של פעם.
הדרך לקח הרבה יותר זמן מהצפוי. טעיתי פעמיים הGPS היה חורג ולא היה קבלה. בסוף הופיע שלט עם שם הכפר. המקום היה מבודד, הבתים, למרות שהיו מעץ, נראים מטופחים וקישוטים בעץ קפוצו אותם.
כאן אין נוחות מודרנית, חשבתי.
ואכן, הבית נראה כמו בתים ישנים שבורים. בלי רכב או טלפון, הרגשתי כאילו חזרתי לעבר. שלפתי את הסלולרי. אשתדל להתקשר עכשיו, חשבתי, אבל עדיין לא היה אות.
השמש שקעה ואני היה עייף. אם לא הייתי מוצא את הבית, הייתי מבלה את הלילה ברכב.
לא רציתי לחזור לעיר, ולא רצה לתת לאברהם סיבה לומר שאין לי איך להתמודד.
יצאתי מהרכב. המעיל האדום שלי בלט בקומו של הכפר. חייכתי לעצמי.
טוב, קרן, לא נלך לאיבוד, אמרתי בקול רם.
למחרת, קולה החוטף של תרנגול עורר אותי כשישנתי ברכב.
איזה רעש? קננתי, והורדתי את החלון.
התרנגול הביט בי בעין אחת, ואז המשיך לצייץ.
למה אתה צועק כל כך? קמתי, והסתכלתי על מטאטא שעף לפני הזכוכית, ואז התרנגול נשתק.
על השולב נצפה זקן.
בוקר טוב! ברך אותי.
הזדקרתי בתדהמה. האנשים כאן נראו כאילו יצאו מסיפור אגדה.
אל תתעסק עם התרנגול שלנו, אמר הזקן. הוא טוב, רק צועק כאילו נקרע.
צחקתי בקול צורח, והעייפות נעלמה ברגע. גם הזקן חייך.
את נשארת כאן זמן רב או רק עצירה קצרה?
להירגע כמה שצריך, עניתי.
תיכנסי, ילדה. בואי לארוחת בוקר. תקפפי גם את סבתא. היא מכינה עוגות ואין אף אחד שיאכל אותן. הנכדים באים פעם לשנה, הילדים גם
לא היססתי. היה לי סקרנות להכיר את תושבי המקום.
האישה של יצחק איליץ׳ הייתה סבתא מהאגדות חבשה סינר וצעיף, חייכה בלי שיניים וקמעה ברחמים. הבית היה נקי ונוח.
זה מקסים כאן! קראתי. למה הילדים לא באים יותר?
דינה רוצפה בכתף.
אנחנו בעצם מבקשים מהם לא לבוא. הדרכים תנוקות. אחרי הגשם צריך להמתין שבוע כדי לצאת. היה כאן גשר פעם, אבל הוא ישן ונפל לפני כחמש עשר שנה. אנחנו חיים כמבודדים. אברהם הולך לחנות רק פעם בשבוע. היא נקרעת עם העומס. אברהם חזק, אבל הגיל
העוגות שלכם שמימיות! קראתי. אין מישהו שדואג לכם? מישהו חייב לעשות זאת.
על מה? אנחנו קיים בחמישים בלבד. פעם היינו אלף. עכשיו כולם עברו.
חשבתי.
מוזר. איפה המנהל?
מאחורי הגשר. והדרך סביב היא 60 קילומטר. חושבים שלא נלך לבקש עזרה? התשובה ברורה: אין לנו כסף.
הבנתי שמצאתי פרויקט לחופשה.
תגידו, איפה אוכל למצוא את המנהל? או תביאו אותי? לא נראה שהגשם ייפול.
הזקנים הביטו זה בזה.
את רצינית? באת כאן למנוחה.
כן. המנוחה יכולה להיות בצורות שונות. ואם ירד גשם? אני צריכה לדאוג לעצמי.
הזקנים חייכו חמים.
במנהל העירוני אמרו לי:
עד מתי תטרידי אותנו! תחשבו על דרכי העיר! למי יינתן כסף לגשר לכפר של חמישים תושבים? חפשו ספונסר. אולי סוקולובסקי. שמעת על זה?
הנהנתי, שכן סוקולובסקי היה הבעל של יצחק, הבעל של היעקב, ובאתי מהכפר הזה; הוריו עברו לעיר כשהיה בן עשר.
לאחר לילה של מחשבות, החלתי להחליט. היה לי מספרו של סוקולובסקי יצחק התקשר אליו כמה פעמים מהטלפון שלו. החלטתי להתקשר בשם שלישי, בלי לומר שאברהם הוא בעלי.
הפעם הראשונה נכשלה, בפעם השנייה סוקולובסקי הקשיב, שתק רגע, ואז צחק בקול.
את יודעת, כמעט שכחתי שאני נולדתי כאן. מה שלומך? שאל.
שמחתם עלי.
טוב, תודה, האנשים כאן מדהימים. אשלח לך תמונות וסרטונים. איגור בוריסוביץ’, ניסיתי בכל דרך אף אחד לא רוצה לעזור לאנשים מבוגרים. אתם היחידים שיכולים לעשות שינוי.
אחשוב על זה. שלחי לי תמונות, רוצה לזכור איך היה.
שני ימים הקדשתי לצילום ולתיעוד עבור סוקולובסקי. ההודעות נקראו, אבל לא חזרו אלי. כשהייתי עומדת לווותר, איגור בוריסוביץ’ חייג לי בעצמו:
קתרינה וישלבנה, אפשר לבוא מחר למשרד שלי בלאז’י לכיוון שלוש? ולהכין טיוטת תוכנית ראשונית.
בכיף, תודה, איגור בוריסוביץ’!
זה קצת כמו לחזור לילדות. החיים מרוץ אין זמן לחלום.
מבינה. אבל צריך לבוא אישית. מחר אהיה שם, בטוחה בּזה.
הביןתי פתאום שזה בדיוק המשרד שבו עובד בעלי. חייכתי בפנים, מנחש את ההפתעה שתבוא.
הגעתי מוקדם, לפני הפגישה כשעה. אחרי שחניתי, הלכתי למשרד של בעלי. המזכירה לא הייתה שם. נכנסתי ושמעתי קולות מהחדר המנוחה, התקרבתי. מצאתי שם את אברהם ואת העוזרת שלו.
לרגע של פקפוק, כשקתרינה נעמדה בפתח, אברהם קם במהירות, מנסה לתפוס את מכנסיו.
קתרינה, מה את עושה כאן?
קתרינה ברחה מהמשרד ובמסדרון פגשה את איגור בוריסוביץ’. היא חנכה לו מסמכים ובדמעות שהיו על גבינה, רצה החוצה. לא זכרתי איך חזרתי לכפר. כשהגיעה, נפל על המיטה ובכתה.
בבוקר שלמחרת, נבחרה הדלת כדי להעיר אותה. על המדרגה עמד איגור בוריסוביץ’ עם קבוצה של אנשים.
בוקר טוב, קתרינה וישלבנה. ראיתי שבאת אתמול ולא הייתה לך רוח לשוחח, באתי בעצמי. רוצה תה?
כמובן, תתכנסו פנימה.
בלי לדבר על מה שקרה בלילה הקודם, השתתם תה והשתבצנו סביב הבית. איגור הסתכל מהחלון.
הנה ד delegation! קתרינה וישלבנה, האם זה לא סבא איליץ’?
קתרינה חייכה: זה הוא.
שלושים שנה הוא כבר סבא, והבת שלו מזינה אותנו בעוגותיה.
האיש הביט בקתרינה בחשש, והיא ענתה בחיוך: דינה במיטבה, ממשיכה לאפות את העוגות המפורסמות שלה.
היום עבר במלא פעילות. העוזרים של איגור מדדו, רישמו וספרו.
קתרינה וישלבנה, אפשר לשאול שאלה? לגבי בעלך האם תסלחי לו?
קתרינה חשבה, ואז חייכה: לא. אני אפילו מודה לו שהכל הסתיים כך ומה?
איגור נשאר שקט. קתרינה קמה והביטה סביב.
אם נבנה את הגשר, המקום הזה יכול להפוך למשהו מדהים! לשפץ בתים, ליצור פינות מנוחה. הטבע נשמר, אמיתי. אבל אין מי שידאג לכך. ואם לא תחזרי לעיר
איגור הסתכל עליה בהתפעלות. האישה הייתה מיוחדת, נחושה וחכמה. הוא לא ראה זאת לפני כן, והיום ראה אותה באור אחר.
קתרינה, אפשר לבוא שוב?
הוא הביט בה בעיניים: בואי מתי שתרצי, אשמח.
הבנייה של הגשר התקדמה בקצב מרשים. התושבים הודו לקתרינה, והצעירים החלו לחזור. איגור הפך למבקר קבוע.
בעלי קרא כמה פעמים, אבל קתרינה סירבה לענות וחסמה את המספר שלו.
בבוקר, צלצול חזק חרע את הדלת. קתרינה, עדיין ישנה, פתחה וציפתה לחדשות רעות, אבל ראתה את אברהם.
היי, קתרינה. באתי לקחת אותך. מספיק עם הרוח. סליחה, אמר.
קתרינה צחקה: ‘סליחה’? זהו הכל?
טוב תתכונני, נלך חזרה. אי אפשר לגרש אותי מהבית, אל תשכחי שזה לא הבית שלך, שכחת?
עכשיו אני מגנה אותך! קראה קתרינה.
הדלת קפצה כשנסגרה. מחדר אחר יצא איגור בבגדים פשוטים:
הבית הזה נרכש בעזרת כספי החברה שלי. אתה, אברהם אלכסייביץ’, חושב שאתה מתעלל בי? יש כרגע ביקורת במשרדים שלנו, ותצטרך לענות על הרבה שאלות. לגבי קתרינה, אמרתי לה לא לדאוג זה רע לבריאותה
פניו של אברהם נפתחו לרוחב. איגור חיבק את קתרינה:
היא החברה שלי. בבקשה, תעזוב את הבית. תביעות הגירושין כבר הוגשו, חכו להודעה.
החתונה נערכה בכפר. איגור הודה שמצא אהבה למקום הזה. הגשר נבנה, הדרך שופצה והקימה חנות. האנשים החלו לקנות בתים לחופשות קיץ. קתרינה ואיגור החליטו לשפץ גם את ביתם שיהיה מקלט כאשר ילדיהם יגיעו.
