Author: Hazel Tang
טזופיה, ילדת ארבע, הסתכלה על “החדש” שהופיע לאחרונה בחצר ביתם. זה היה זקן седой, יושב על ספסל. בידו קנה שתמך בו, כמו קוסם מסיפור ילדים.
את יודעת, אורית, כדי ללכת כאן בזוהר זהב, מתעוררת כל בוקר בחמש לפנות בוקר, מרוצת להספק לחול על הפרות, מגדלת את העגלים, מחלקת מזון, ואז רק אחרי זה יוצאת
יום חמישי, 29 בדצמבר, בערב קריר משׁתיים של חג השנה החדשה, כתבתי לעצמי ביומן: דניאל, אל תחשוב שהכול רע! אני אינני משוטט ללא בית. קוראים לי משה כהן.
אבא, אתה מה לעשות, קיבל חתול? הפתיעה בתו אורלי כשחזרה לסוף השבוע מהחוף. פטרו כהן, בן שבעים וארבע, הביט בכעס בחלון. שוב אותו חתול אפרפר נחת על חלקות האדמה שלו!
למה לא קונים לאמא שני חדרים? היא כבר בת שישים וחמש, כמעט לא תזמין אורחים, ועם האחיותהדודות שלה היא יכולה לשבת במטבח ולשתות תה. בגדול, דירת חדר אחד מספיק
הייתי בן שישים ושנה, ולפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאינני קיים עוד: לא בשביל הילדים, לא בשביל הנכדים, לא בשביל לשעבר, ולא, בכלל, בשביל העולם כולו.
אילה קפאה במקום, הלב פקח בחוזקה. היא המשיכה ללכת וגילתה שהקבצים של הכרוב הגדולים חסרים כמעט מחצי הקציר חצי מהירק נעלם. דנה, שהייתה בת שבעים, שמחה על קנייתה
**יומן, 15 ביוני 2026** היום היה יום הולדתי שלושים וחמש, תאריך שמסתמן משמעותי. כבר בבוקר, רונית (החברה הטובה שלי) חזרה אליי עם קולה הקולה: אל תזמין אותם!
אורלי מטגנת קציצות בצלחת, פתאום מבוא את היוזם של החלום יובל. אורלי, צריך לדבר, הכריז בחוזק. דבר, השיבה מבלי להסיט מבט מהמחבת. אולי תשבי, תאזיני כשורה?
בכפר הקטן על קצה המדבר, כאילו גרגר חול אחרון על מפת הארץ, הזמן לא זרם לפי שעונים אלא לפי עונות. בחורף קפא והיה קפוא כמו קרח, באביב נמס ושטף את השדות ברעש









