את יודעת, אורית, כדי ללכת כאן בזוהר זהב, מתעוררת כל בוקר בחמש לפנות בוקר, מרוצת להספק לחול על הפרות, מגדלת את העגלים, מחלקת מזון, ואז רק אחרי זה יוצאת לעבודה המרכזית. אין מה להקנא. אם רק תדעי איך החיים בכפר, לא היה בך מחשבה כזאת.
הוי, אלונה! כמה יפה! ולא תאמרי שאת גרה בכפר. תראי אותך זהב על הצוואר, שרשרת, צמיד זהב קטן. טפחה של ילדות נפגשת וממש משוגעת משמחה.
אלונה, באמת, אני לא יודעת מה זה כפר! מאז הילדות ידעתי איך לרפד חלב, איך לטפח חזירים, אבל איך הרגע הפכת לאישה של האדמה, זה תעלומה בשבילי. תמיד חשבנו שלא תחזור הביתה אחרי הלימודים.
זה עבר, מה שהיה עבר. כשהייתנו צעירות, חשבנו שנוכל לשלוט בכל, אבל החיים תמיד מציגים לנו תסריט אחר.
אלונה הייתה נחרצת: אם היא אמרה, היא תעשה. מאז ימי הילדות טענה שהקולנוע של חיי הכפר מרעה, קוטג’ פוטנציאלי, תירס, פרות ועגלים אינו מתאים לה, שהיא יפה ובעלת תודעה גבוהה, ולא צריכה לחיות מאחורי עדרים.
אמא, אני לא אחזור לכפר. אסיים תיכון, אלך לעיר, אמצא בעל עשיר, אשקול לחיות בעיר, אף פעם לא הייתי בכפר!
טוב, אלונה, אבל מי יודע מה העתיד מזמן. הכפר אינו גרוע מהעיר, יש בו אנשים. אם תלכי אחרי העגלים, יקלה עליי, ואני אפתח ארוחת ערב.
אתה מדמיין אותי רודפת אחרי פרות? כל הכפר יצחק עלי. מתי ישבנו על חוף החזה של חיי, אני מתנגשת עם פרי ההזדמנות, ואין לי רצון לבוא למולך עם שאלות כאלה.
הילדים האחרים מטפלים בפרות, עוזרים להורים. ובכן, מה עושה אותך מיוחדת?
אמא, למה שאני אשקול אחרים? יש לי מוח משלי!
רוצה שלמה, אם כי נשמעה רימה, הלכה למלא את משימתה עם פרות מהמרעה, בזמן שהבת משמשת בתרסיס קוסמטיקה כדי להצטיין בדיסקוטקה הכפרית.
חברותיה של אלונה מתבוננות בקנאה במלכה המקומית, שלא מתעסקת במלאכת הבית ואף פעם לא מלכה כלים. כנראה שהייתה חסרת ידע איך לגשת לפרות. האישה הייתה ילדה מאוחרת, בלתי צפויה. הבת הבכורה כבר נשואה, עם נכדים, ועתה גם רות גילתה שהיא בהריון. הן ילדו באותה תקופה, שני חודשים בלבד פער. איך אפשר לא להתרגש?
שנים חלפו, הילדים גדלו, המבוגרים הזדקנו. אלונה סיימה תיכון עם ציונים ממוצעים, חצי שלושים, אך מלאת שאיפות. היא בחרה ללמוד חינוך גניעבודה נקייה, כבוד חזרה.
שוללה רות בכאב את הבן-זוג, מכרה שני שוורים וקיבלה משכורת של שנה ללימוד הבת.
אף אחד לא הבין בתחילה שהקשר של אלונה מתוח. השנה האחרונה במכללה, הבת חזרה הביתה לעתים קרובות. היא מתכוננת, מתבוננת במראה, מחכה למישהו, במקום לבוא למועדון לבד.
במהלך סוף שבוע הגיעו החמות, חבאו סחורה, כאילו היו סוחרים.
ההורים לא יכלו להבין איזו הומור נושא החמות. אלונה, שלא ביקשה את ההזמנה, נדהמה ויצאה לשאת את אהובה. ארבע שנים לפני, לבחורה מזרחית, ממקור כפרי, נפגש באותה ישיבה, נולדה אהבה.
החתונה נערכה, ושחרר המכללה; אלונה הייתה אשתו של אורי, בהריון עמוק. שמועות שטעו שהצלחתה במכללה נבעה משיקוליה, ולא מהשכל.
קיבלו דירה בעיר, והחלו לחיות. ההורים של אורי שלחו רק מזון, כדי שיזכו למזון. אלונה הייתה בחופשת לידה, בעוד אורי עבד כפעמיים משכורתו. בתם נולדה, יפיפייה כמו אמא. שניים השכר של אורי לא הספיק, שלושה בוודאי. אורי התפרץ:
את רוצה מה? אני לא רוצה עוד לשמוע. נמאס לי לחיות חצי משכורת, לשלם דירות לשכן. נלך לחיות בכפר עד שהבת תגדל, וזו תהיה הסופית.
אספו את הציוד והמעבר לכפר. הוריו של אורי קנו בית אחר, ישן, ריק, ואלון ובתיו נכנסו לשם. אורי מצא עבודה בחוות מכונאי מקצועי, שכרו היה קטן יותר מהעיר, אבל כל הכסף עליו לשלם על דירה נעלם.
אלונה בתחילה התנגדה, שאלה מדוע מביאים אותה לכפר, אך באטם קיבלה. אמא ואשתו של אורי עזרו עם תינוקת, מזון, כמו תמיד. זה לא היה רק חיים, זה היה אגדה.
אבל האגדה נגמרה כשאמא של אלונה והחמות החלו לקפץ עליה: «את יושבת מול המראה כל יום, בזמן שאנחנו חומקים ברכיים. תפסיקי את הטרחה, תמשיכי לעבוד בגינה!»
אורי הביט אליה, והבין שהיא מוותרת רק על משימה קלה, והחלה לגלח גזרים, קיבלה קיץ שלם בלי אשפה בגינה, והסתכלה. בקיץ הבא החליטה לגדל ירקות משלה, כי לא היה צריך לבקש מישהו לשאול לגזר.
אורי החליט לגדל שוורים נושא רווחי, חלב ודשן. ההורים של אלונה עברו למרכז המחוז, והעניקו פרה לצעירים. אלונה התאמתה למצב, קמה מוקדם, ויום אחד היא מצאה מקום במקלט.
אחרי ארבע שנים, פנתה למעון גני ילדים, כשפנסייתו של העובד יצאה, היא לקחה את מקום העבודה. המשרד הפך לשגרה, חיי הכפר הפכו לשגרה.
החלום על העיר נסגר בהדרגה מהבוקר ועד הערב, מלאת משימות, דאגות, אין מקום למחשבות.
החמות גם חלה למרכז, הבת למדת בבית הספר, ואלונה נשארה בכפר. היא הפכה למנהלת גן הילדים. אורי ניגן על נושא ההזזה, אולי הגיע הזמן לקראת יותר נוחות.
אורי, למה? אתה מתנגד? הבית שלנו, הגן, יש לנו מספיק כסף. אנחנו נוסעים לעיר מדי פעם, זה לא בעיה. אני אוהבת כאן, מה יהיה אם אלך?
זה יפה, אלונה. חיי הכפר, האדמה, המבנה שלנו. כספים בריאים, ולפעמים אנחנו נוסעים לעיר. אני לא רוצה לעזוב.
מאה ועשרים שנה עברו כשיום אחד קיבלו קונצרט של המפגש. המחלקות של הלימוד חזרו לשתף, הם חזרו לכיתה, פגשו בחברים משנות הלימוד קתה, מיה, וכן הלאה.
קתה, שהייתה בחווה מאז לידה, הלכה למכללה למטבח, נישאת ונפלה, והיום היא מזמנת לעצמה רכב משוכלל.
מיה, נישאה למיכאל, בעלת עסק, גרים בעיר באפייה, רכב ומסיבה, אף על פי שהיא לא יצאה מהגינה.
הקבוצה ישבה, חילפה מספרי טלפון, הפתיעה את כל אחת וכולם, ולבסוף חזרו הביתה אלונה עם אורי, מבטם מחשבות כבדות.
סליחה, אלונה, שלקחתי אותך מהעיר. ידעתי כמה את לא רוצה את הכפר.
אוי, אורי! אני כבר נוהגת, אנחנו לא גרים פחות מהאחרים. בעיר יש גם קשיים, לכל מקום יש יתרונות. אהבתי את הכפר, הוא מאיר לי את הפנים.
אני לא מתחרט. אחרי כל השנים, אם לא היינו במצב של שכירות, הייתה משכנתא. אני זוכר איך היית חיה אחרי הקטנה, נבזפת את הכספת.
בכפר, בבית, לצידך, למדתי שלכל מקום צריך לעבוד. אנחנו לא רחוקים מהעיר, תמיד נוכל לזוז.
מתי אהבת את הכפר באמת?
תמיד אהבתי, רק לא הבנתי. לעולם אל תגיד לעולם. זכור איך צעקתי שלא אחיה בכפר? זה נגמר כך.
אהבה, תקוות, והמשך החיים.
קול של המצלמה מתפוגג, והסצנה מסתיימת במבט חם של אלונה ואורי עומדים על משקה האדמה, כשקרן השמש משקפת זהב על זרעי השדה.
