הייתי בן שישים ושנה, ולפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאינני קיים עוד: לא בשביל הילדים, לא בשביל הנכדים, לא בשביל לשעבר, ולא, בכלל, בשביל העולם כולו.
פיזית אני כאן. אני הולך ברחובות, נכנס לבית מרקחת, קונה לחם, מנגב את המרפסת שמאחורי החלון. אבל בפנים יש ריק מתרחב בכל בוקר, מאז שהפסקתי לרוץ למשרד. מאז שאף אחד לא מתקשר לשאול: «אבא, מה שלומך?»
גרתי לבדו כבר זמן רב. הילדים שלי גדלו, כל אחד עם משפחתו, ומתגוררים בערים שונות: בני, יובל, גר בתל אביב, ובת שלי, אורלי, מתגוררת בחיפה. הנכדים מתבגרים ואני כמעט לא מכיר אותם. אינני רואה אותם הולכים לבית הספר, אינני אוסף להם כובעים או שוזר להם שמלות, אינני מספר להם סיפורי לילה. אף פעם לא הוזמנתי לבקר אותם אפילו שלא פעם אחת.
יום אחד שאלתי את האורלי:
למה את לא רוצה שאני אבוא? אולי אוכל לעזור עם הילדים
היא השיבה בקול רגוע אך קפוא:
אבא, את יודעת בעלך לא סובל ממך. תמיד מתערבת בכל דבר ויש לך דרכי
זה היה כאב בלב. הרגשתי משחית, כועס ופגוע. לא ניסיתי לנדוד, רק רציתי להיות קרוב. אך המסר היה ברור: «אינך רצויה». לא מהילדים ולא מהנכדים. כאילו נמחקתי. אפילו לשעבר, שמתגורר בעיירה קטנה קריית שמונה, אין לו זמן לראות אותי. פעם בשנה מקבל ברכה קרירה לחג המולד, כאילו זה חובת נימוס.
כאשר פרשתי מהעבודה חשבתי: סוף סוף זמן לעצמי. אפול במכירת קורה, אהלך בטיולים בוקריים, אלמד קורס ציור שתמיד חלמתי עליו. במקום שמחה הגיע חרדה.
התחילו להופיע תסמינים מוזרים: פעימות לב מהירות, סחרחורות, פחד עמוק ממות. ביקרתי רופאים שונים. עשו בדיקות, אקולב, MRI הכול נורמלי. עד שרופא אמר לי:
גבירותי, זה נובע מרגשנות. צריך לשוחח עם מישהו, להיפגש עם אחרים. את ריקה מאוד.
זה היה גרוע מכל אבחנה. כי אין גלולה שמרפאת בדידות.
לפעמים הולך לסופר רק כדי לשמוע את קולם של הקופות. פעמים אחרות מתיישב על ספסל בפארק עם ספר, מתיימר לקרוא, בתקווה שמישהו יתקרב. האנשים תמיד ממהרים. לכולם מטרה. ואני קיים רק במחשבות. נושם. זוכר.
מה טעיתי? למה המשפחה נפרדה? גדלתי אותם לבד. אביהם הלך מוקדם. עבדתי במשמרות כפולות, בישלתי, גִּלְגַּלְתִּי לבשותיהם, טיפלתי בהם כשהיו חולים. לא שתיתי, לא יצאתי. נתתי את כל מה שהיה ברשותי.
ועכשיו אני מרגיש עודף.
הייתי קשוח מדי? סמכותי מדי? רציתי רק את הטוב ביותר עבורם. רציתי שגדלו אנשים טובים ואחראיים. שמרתי אותם מרעה. ובסוף נשארתי לבדי.
לא מחפש רחמים. רק רוצה להבין: האם הייתי אבא כך שגוי? או שזה רק הקצב של החיים המודרניים משכנתאות, חוגים אחריבית הספר, מרוצים אינסופיים שבהם אין מקום לאב מבוגר?
מישהו אומר לי:
תמצא חברה. תירשם לאתרי הכרויות.
אבל איני יכול. איני בוטח בקלות. אחרי שנים של בדידות, אין לי כוח לפתוח את הלב, להתאהב, לקבל זר לתוך חיי. והבריאות שלי כבר לא כמו פעם.
לא יכול לעבוד גם. לפני כן היה קבוצה: שיחות, צחוקים. היום רק שתיקה. שתיקה כבדה עד שלפעמים מפעיל את הטלוויזיה רק כדי לשמוע קולות.
לפעמים תוהה: אם אפנה, האם מישהו ישים לב? לא הילדים, לא לשעבר, ולא לשכנה בקומה השלישית. המחשבה ממלאת אותי בפחד.
אבל נושם עמוק. קם, מכין תה במטבח, אומר לעצמי: אולי מחר יהיה טוב יותר. אולי מישהו יתזכר. אולי שיחה, מכתב, אולי עדיין יש לי משהו לתת.
כל עוד יש תקווה, אשאר בחיים.
