Author: Hazel Tang
בחנות מוצרי החשמל היה אוויר מחניק, ריח של פלסטיק ומתכת מחוממת. נועה עמדה מול מדף מחממי המים והרגישה איך העצבים גועשים בה. מחם המים הישן בחדר האמבטיה התקלקל
כעבור עשור, בתוך ערפל כבד שבו הזמן נמתח כמו גומי, חזרה תמר רון אל הבית שפעם היה שלה וביקשה עזרה כלכלית. שנים קודם לכן עזבה את עידן ברק ואת שתי בנותיו הקטנות
שירה גרה לבדה כמעט עשרים שנה בשולי עיירה קטנה. ילדיה עזבו את הבית, בעלה נפטר, ורוב ימיה עברו בשקט – מלבד חברותו של בעל חיים שהכירו בכל האזור רק בשם לבי.
את החדשות היא לא שמעה בטלוויזיה. ליאור הביא אותן, נכנס לדירה השכורה שלהם עם שיער פרוע והמבט הזה שיש לאדם שנגע בנס. – תחשבי, נועה, – הוא שלף מעליו את מעיל
אבא שלי נשר מהלימודים והתחיל לעבוד באתר בנייה כדי לגדל אותי, אחרי שאמא שלי יצאה לקנות חלב ולא חזרה אף פעם. כשהוא נפטר, המכתב האחרון שלו התחיל במילים: “
נועה ארז נלחמה בסרטן במשך ארבעה עשר חודשים. המחלה לקחה ממנה את שערה, אבל העניקה לה כוח רוח בלתי שביר שאיש לא יכול היה לקחת ממנה. כשהתקרב טקס הסיום של בית
איתי ברק הופיע פתאום מולה ממש בפתח המשרד, כאילו עמד שם כל היום וחיכה. נועה לוי, אשתו, הרגע יצאה, מיישרת את רצועת התיק על הכתף. הערב היה חמים, והיא חשבה
הכריזו על העלייה לרכבת, ואיתי יצא אל הרציף. אחרי שבוע של נסיעת עבודה חזר הביתה. הוא נכנס לקרון, מצא את מקומו ליד החלון. בעודו מתמקם, שמע מישהו נושם בכבדות ומתקדם במעבר.
נועה הביטה במסך הטלפון. תמר שלחה הזמנה לצ’אט הקבוצתי: “בנות, מחכה לכן בשבת ב-18:00 בבית הקפה ‘נענע’. יהיה כיף!”
— את מבינה, תמר, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נוח, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ומעיין? היא עקבים גבוהים. ניצוץ. חיים. יונתן אמר את זה במסדרון של הדירה שלנו









