את החדשות היא לא שמעה בטלוויזיה. ליאור הביא אותן, נכנס לדירה השכורה שלהם עם שיער פרוע והמבט הזה שיש לאדם שנגע בנס.
– תחשבי, נועה, – הוא שלף מעליו את מעיל הרוח הרטוב ונכנס למטבח, שבו היא ספרה בפעם העשירית את טורי המספרים בפנקס, – אסף הרגע התקשר מפתח תקווה. את זוכרת אותו? הוא בא אליי ליום הולדת. עובד בבית החולים שניידר. הוא סיפר שלאחרונה סייע בניתוח מאוד רציני. הביאו ילד, בן אחת-עשרה. כלי הדם הראשי שלו לא צמח בכלל משורש אבי העורקים. היעדר מולד.
נועה הרימה את עיניה מהפנקס. המספרים ממילא לא הסתדרו. הקיץ גלש אל תוך הלחות הדביקה שלו, ולסכום הנכסף בשביל ההתמחות חסרו שישים אלף שקל.
– אז מה? – שאלה והניחה את הראש על ידה.
– אז ככה: הם עשו הכול על לב פועם. זעיר פולשני. יצרו מעקף, – ליאור התיישב מולה, ובעיניו החומות נצצה התלהבות. – ההורים לא חשדו בכלל – הגוף של הילד פיצה על זה הרבה זמן, ואז הפסיק. כאבים, קוצר נשימה, הפרעות קצב. בקיצור, לא רק שהניתוח עבר בהצלחה, הם גם שחררו אותו הביתה אחרי שבוע למעקב במרפאה.
היא הביטה בליאור וחשבה: הנה זה, האמיתי – הדבר שבשבילו היא רוצה את ההתמחות. לא כדי להכעיס את אבא שלה, כמו שהוא חושב, לא כדי להוכיח למישהו משהו, אלא בשביל זה: לקחת משהו שנראה שבור בלי תקנה ולתקן אותו.
– מגניב, – היא נשפה וסגרה את הפנקס. – גם אתה תדע לעשות את זה בקרוב. ואני – כנראה שלא.
זו לא הייתה האשמה – היא ידעה שאם לליאור היה כסף, הוא היה נותן לה. אבל גם הוא עצמו חי על חשבון ההורים שלו.
– נחשוב על משהו, – הבטיח ליאור.
אבל מה הוא יכול לחשוב? לקחת עוד הלוואה? לא יתנו. וגם אין ממה להחזיר.
נועה קיוותה שאבא שלה יעזור בלימודים – מאז שמלאו לה שמונה-עשרה הוא הפסיק לשלם מזונות וכמעט נעלם מחייה, אבל היא זכרה מה הוא הבטיח לה כשהייתה ילדה:
– נועה’לה, אנחנו נדאג שתלמדי, אני מבטיח לך! אני, דרך אגב, הייתי הכי טוב במתמטיקה בבית הספר, ואילו נולדתי קצת יותר מאוחר ובמשפחה נורמלית, הייתי נהיה מתכנת, לא נהג. מה דעתך, נהפוך אותך למתכנתת, הא?
כיוון שרצתה לרצות את אביה, נועה באמת למדה לתכנת, אבל כבר בכיתה י’ הבינה שהיא רוצה להיות רופאה. בשלב הזה אבא שלה כבר עזב את הבית לפני שלוש שנים, נולד לו בן, ולא היה לו פנאי לנועה. לכן היא לא אמרה לו כלום, וכשהוא גילה שנועה התקבלה ללימודי רפואה, הוא נעלב כאילו בגדה בו.
– בזה לא מרוויחים כסף, – אמר. – ההשקעה שלי בך לא החזירה את עצמה.
מכאן הוא כבר לא עזר לה בכסף – היא רמזה כמה פעמים, פעם אחת ביקשה ישירות כשאמא חלתה, אבל הוא התרץ בהוצאות משפחתיות. ונועה, מסתבר, כבר לא הייתה המשפחה שלו. באביב היא ניסתה עוד פעם אחת – סיפרה לו על ההתמחות, והוא שאל:
– אין לך אפשרות למסלול ממומן?
– התחרות קשה.
– לא שהתחרות קשה, את פשוט טיפשה! אל תחשבי על זה בכלל, אני לא יכול להתעסק בזה עכשיו – ורד שוב בהריון, יש לנו כל כך הרבה הוצאות – אין לי ראש אליך!
זה כל כך פגע בנועה, שהיא הפסיקה לדבר איתו לגמרי. לכן היא כל כך הופתעה כשהוא פתאום התקשר.
– נועה, – הקול היה זר, חנוק. – את יכולה לבוא?
לבה של נועה התכווץ לגוש מבחיל. היא ביקשה לצאת מוקדם מהעבודה ונסעה לקצה השני של תל אביב, לאותו בניין חדש עם חלונות פנורמיים שאבא שלה בחר פעם בשביל אמא, ובסוף עבר לגור שם עם ורד.
הוא פתח את הדלת, ונועה נדהמה כמה הוא הזדקן בתוך כמה חודשים – נדמה היה שכמות השיער הלבן הוכפלה. בסלון, על הספה הענקית, ורד ליטפה את הבטן העגולה, ודמעות זלגו על פניה.
– לילד, – אבא התגמגם, כאילו המילה ‘ילד’ עוד לא דבקה בלשונו. – יש לו בעיות בלב. אמרו בבדיקת האולטרסאונד. אני לא מבין בזה כלום. תראי, טוב?
נועה לקחה את הסיכום הרפואי שאביה הושיט לה בידיים רועדות, העבירה עליו עיניים. שאפה. נשמה. ואמרה:
– בואו לכאן. תראו.
היא פתחה את הכתבה – זו ששמרה במועדפים אחרי השיחה עם ליאור.
“רופאי בית החולים שניידר בפתח תקווה החזירו את פעולת הלב התקינה לילד בן אחת-עשרה. המטופל הגיע לבית החולים עם היעדר מולד של כלי הדם הראשי שמזין את הלב, משורש אבי העורקים…”
אבא נעץ עיניים במסך. בסלון נדם אפילו הרשרוש. ורד הפסיקה להתייפח.
– תראה, – היא תקעה אצבע במסך, שבו כבר הוצג תרשים הניתוח. – “הצוות הרפואי החליט לבצע ניתוח זעיר פולשני. במהלך ההתערבות, על לב פועם, יצרו המנתחים מעקף לאספקת הדם…” את מבין? זה ניתן לטיפול. זה מטופל בהצלחה. החבר שלי סיפר לי על הניתוח הזה. הילד שוחרר הביתה אחרי שבוע. אחרי שבוע, אבא.
היא כיבתה את הסרטון והניחה את הטלפון על השולחן. אבא ישב עם ראש מורכן. ורד הביטה בנועה בעיניים ענקיות ורטובות, שבהן נקראו חוסר אמון ותקווה חלושה, ביישנית.
– את בטוחה? – שאל אבא בקול צרוד.
– אני ברפואה, אבא. לא בהייטק. אני יודעת על מה אני מדברת, – היא השתדלה שזה יישמע בלי האשמה. – עושים היום ניתוחים כאלה שנראו בעבר כמו מדע בדיוני. הכול יהיה בסדר. אני אבדוק עם הרופאים לאן כדאי שתפנו, ואני בטוחה שאעדכן אתכם.
הוא הנהן. ואז הרים את עיניו והביט בה במבט ארוך ומוזר. ככה הוא לא הביט בה אף פעם – כאילו לראשונה הוא רואה לא בעיה, לא סעיף הוצאות, אלא אישה חיה ובוגרת, הבת שלו, שיודעת מה לעשות.
– תודה, – אמר בקול חנוק.
נועה משכה בכתפיים והתחילה לנעול נעליים. בפנים הכול צלצל, אבל היא החזיקה מעמד. הייתה לה הזכות לגאווה המצלצלת והמרה הזאת. הייתה לה הזכות לא להישאר לארוחת ערב.
היא חזרה הביתה כשכבר היה חושך. ליאור היה במשמרת. בדירה הריקה זמזם המקרר. היא זרקה את התיק על הרצפה והתיישבה במסדרון, נשענה עם הגב על הקיר. העייפות נחתה עליה כמו לוח בטון. הקיץ נגמר, אין כסף, אבא הבין הכול – אבל ההתמחות לא התקרבה בגלל זה.
הטלפון צפצף בהודעת התראה מהבנק. היא הביטה מכאנית במסך, בציפייה לראות עוד פרסומת להלוואה.
זיכוי.
סכום: 75,000 שקל.
מאת: דוד מזרחי.
היא הביטה במספרים עד שהם נמרחו לריצוד רטוב. אבא לא כתב כלום. לא הודעה, לא הסבר. רק העברה – אבל בין השורות אפשר היה לקרוא את המילים: “טעיתי”.
נועה כיסתה את פניה בידיה ופרצה בבכי. היא בכתה וראתה מולה ניצוץ קטנטן שפועם על שולחן הניתוחים – לב של מישהו, שקיבל מעקף במתנה. וגם בלבה שלה, כך נדמה, צמח עכשיו משהו כזה – חדש, חי, מיוחל.
כלי הדם הראשי, שחיכתה לו כל כך..
