Author: Hazel Tang
יומן אישי, אחרי שאיתי מת, נשארתי לבד בבית האבן הישן בקצה המושב. ביום דאגתי לכל צרכי הבית, ובערב נעלתי דלתות מוקדם והשתדלתי לא לצאת לשום מקום.
ממתי הקרובים שלך אוכלים אצלי שלוש ארוחות ביום על חשבוני, וחוץ מזה גם מתנהגים כאן בבית כמו בעלי הבית? במטבח נפלה דממה כזאת, שנשמע בדיוק איך טיפות מים נופלות
הקול הנשי, החד והחצוף הזה, “קח את הבגדים שלך וזוז מפה לפני שנועה חוזרת”, גרם לנועה לקפוא במקומה, עוד לפני שהספיקה לחלוץ נעליים. היא קפצה הביתה באמצע יום
יומן שלי, אם הייתי רואה את הסצנה הזאת בסרט, הייתי מגלגלת עיניים. אבל כשזה קורה לך מול העיניים, זה לא מצחיק. זה פשוט סוריאליסטי. הבוקר עמד איתי באמצע הסלון
הטלפון צלצל בשש וחצי בבוקר, כשליאורה עדיין עמדה במסדרון עם נעל אחת ביד. על המסך הופיע “נועה”. היא לא ענתה עד שנעלה את הנעל השנייה, ואז ענתה, מצמידה את
שתקתי כשגיליתי שלבעלי יש מישהי אחרת. לא מפחד להישאר לבד, ולא כי לא האמנתי למה שקורה. סבתא לימדה אותי: אלה שצועקים הם אלה שכבר אין להם טיעונים.
יום שישי התקרב לסיומו. השעון הראה כמעט אחת־עשרה בלילה. השבוע היה מתיש, וכבר כמעט התכוננתי ללכת לישון. בדירה שררה דממה חמימה, חצי־עייפה, כזו שנמצאת רק בבית
מירב מלקקת את הקצף הלבן מהכפית. — שרה, את עכשיו גימלאית. אין לך על מה להוציא. דני ואני החלטנו לצמצם את העזרה. על השולחן עומדת עוגה במאה ושמונים שקל.
אני יעל ברק. לפני שמונה עשרה שנה הייתי נשואה לאיתי לוי. חצי מהשנים האלה חייתי במצב של “תחזיקי מעמד, עוד מעט הוא יפרץ את התקרה”. החצי השני חייתי במצב של
לקחתי את נכדתי לבריכת הנופש ליום ההולדת השישי שלה, בתקווה להעניק לה יום שמח אחרי השנה הכי קשה בחיים שלנו. ואז אישה זרה הסתכלה עליי בבגד הים שלי ושאלה אם









